רק התחלתי את מרפאתי לחולי סוכרת השבוע, הדלת נפתחה והעוזר שלי מביט פנימה. הוא ראה את התור  והעיר “די צפוף, כאן”.  הוא לא יודע עד כמה הוא צודק, חשבתי לעצמי. אני מנהל את המרפאה כבר  25 שנה, ואני רואה לא רק  את היושבים בתור, אלא “את אשר איננו פה עמנו היום” כלומר חולים רבים שהכרתי בעבר, ומסיבה זו או אחרת חרותים בזיכרוני. על ידי ברגע זה יושבת חולת סוכרת ואני חש שהיא בדיכאון. היא מזכירה לי את הגב. X  ואת תהפוכות חייה. במבט ראשון הגב. X  הייתה, אישה פשוטה, אפורה, חד גונית ולא מעניינת. מי שלא הכיר אותה לא היה מנחש את עוצמת הרגשות שלה. כאמור  גב X לא הייתה דמות בולטת לא בהופעתה, ולא בדיבורה. הסוכרת של הגב X מעולם לא הייתה מאוזנת והסיבה לכך נעלמה מעיני  עד שחקרתי את הרגלי האכילה והשתייה שלה בעיקר הרגלי השתייה. אז התברר לי כי הגב. X שותה אלכוהול יתר על המידה.  הצעתי לה להגביל את השתייה ולהגביר את הפעילות הגופנית. בסוף היא שפכה את לבה.

“בעלי איש ללא שמחת חיים” היא הודתה  “איש המקנא בי, ולא מרשה לי לצאת מהבית.  הוא עצמו שותה אלכוהול בערבים ומשדל אותי לעשות כמוהו”.

עברה שנה והגב. X חזרה למרפאה. הפעם הרגשתי בשינוי. היא קרנה מאושר. רמת הסוכר בדם הייתה מאוזנת. לא היה לי קשה לנחש את הסיבה. בעלה נפטר. עכשיו היא הייתה חופשייה לצאת ולבוא כרצונה ובלי לקבל רשות. עכשיו טעמה טעם החופש, ואף אחד לא הכריח אותה לשתות אלכוהול. חיי החברה שלה פרחו והיא פגשה אדם סימפטי והם חיים ביחד. גם חיי המין שלה היו פעילים יותר ומהנים יותר. כמובן, רק אדם כמוני שהכיר אותה מקודם,  הרגיש בהבדל.

“אל תשלה את עצמך, שההוראות שאתה נתת, הן אשר חוללו את השינוי”, אמרתי לעצמי.

כעבור שנה הגורל הכה שנית. התגלה סרטן של עצם הזנב. הרופאים האורתופדים המליצו על הוצאת העצם הנגוע. בשלב זה היינו כבר ידידים ויכולנו לדבר בגלוי. היא התוודתה כי היא מפחדת, כי רמזו לה שתרגיש ירידה באיכות החיים ותוחלת החיים יתקצר.

בביקור הבא היא שוב קרנה משמחה. עוד בטרם דברה, הבנתי שבשורות  טובות בפיה. הניתוח עבר בהצלחה. היא הרגישה טוב וחיי המין שלה התנהלו כמו לפני הניתוח. רמת הסוכר בדם הייתה מאוזנת. לא יופי חיצוני מביא את האושר, אמרתי לעצמי אלא שלווה פנימית ושמחת חיים.

במרוצת הזמן הסרטן חזר ולא הגיב לטיפול. נפגשנו שוב במרפאה. התנשקנו, התחבקנו והזלנו דמעה כי ידענו ששוב לא נתראה בעולם הזה.  

תמו הזיכרונות ופניתי לחולה הבא.

איש רחב ומוצק התיישב לפני.  גם הוא הזכיר לי חולה לשעבר. חייל ששירת באחד היחידות המובחרות בצבא. איש דייקן, לבוש למשעי  ורמת הסוכר בדם תמיד מאוזנת היטיב. באחד מביקוריו רמת הסוכר בדם לגמרי יצאה משליטה. “מה קרה לך” אמרתי והשתדלתי שהרוגז יישמע בקולי  ” זה לגמרי לא מתאים לך אתה חייב להקפיד!”   החייל ישב דום ולא ענה. כעבור רגע דמעה זולגת בפניו. לאט האיש החזק הזה התמוטט ובכה כמו תינוק.

“הכלב מת” הוא מלמל בין האנחות.

עכשיו הבנתי.

ישבנו יחד בשקט, מן דקת דומיה, לזכרו של הכלב.

הספור הופיע בעיתון Lancet    מה 13 בחודש מאי 2006.