מתוצאות מחקר חדש שפורסמו ב-Journal of Clinical Psychiatry עולה כי הפרעת אישיות פוגעת בסיכויי ההחלמה לאחר דיכאון מג’ורי.
לדברי החוקרים, ממחקרים קודמים עולה כי הפרעות אישיות עשויות להשפיע לרעה על מהלך דיכאון, אך התוצאות בנושא לא היו עקביות.
החוקרים התבססו על נתונים ממחקר CLPS (Collaborative Longitudinal Personality Disorder Study) להערכת ההשפעות של הפרעות אישיות על הישנות לאחר הפוגה מאירוע דיכאון מג’ורי.
במאמר מדווחים החוקרים על 303 משתתפים שענו על הקריטריונים להגדרת דיכאון מג’ורי בתחילת המחקר, והיו במעקב למשך לפחות 12 חודשים. כשליש סבלו מדיכאון מג’ורי ללא הפרעת אישיות.
שיעורי ההפוגה עמדו על 86% בסה”כ (260/303), ו-91% בקבוצת החולים עם הפרעת אישיות. מנגד, שיעורי ההפוגה עמדו על 76% בחולים עם אבחנה של הפרעת אישיות סכיזוטיפאלית, 81% עם הפרעת אישיות גבולית, 77% עם הפרעת אישיות נמנעת ו-90% עם הפרעה כפייתית-טורדנית.
חציון הזמן עד להפוגה היה קצר יותר בחולים ללא הפרעות אישיות (18.7 שבועות), בהשוואה לאלו עם הפרעת אישיות סכיזוטיפאלית (64.0 שבועות), הפרעת אישיות גבולית (55.1 שבועות), הפרעת אישיות נמנעת (39.3 שבועות) והפרעה כפייתית-טורדנית (26.3 שבועות).
בקרב חולים עם הישנות דיכאון, ב-70% (183/260) ההישנות אירעה במהלך שש שנות המחקר.
שיעורי ההישנות היו נמוכים יותר בקבוצת החולים ללא הפרעות אישיות בתחילת המחקר (63%) וגבוהים יותר בחולים עם הפרעת אישיות סכיזוטיפאלית (72%), הפרעת אישיות גבולית (72%), הפרעת אישיות נמנעת (76%) והפרעה כפייתית-טורדנית (77%).
חציון הזמן עד להישנות היה ארוך יותר בחולים ללא הפרעות אישיות, בהשוואה לחולים עם הפרעות אישיות.
מניתוח רב-משתנים עולה כי נוכחות הפרעת אישיות והישנות אירוע דיכאון מג’ורי, תורמים כל אחד באופן בלתי-תלוי לסיכון להישנות דיכאון מג’ורי, בעוד שמין ונוכחות הפרעה דיסתימית לא השפיעו על סיכון זה.
כל יתר הגורמים שנבחנו במודל היו שווים, בחולים עם הפרעות אישיות תועד סיכון מוגבר פי 1.5 להישנות עם דיכאון מג’ורי, בהשוואה למשתתפים ללא הפרעות אישיות.
מהממצאים עולה כי הפרעת אישיות עשויה לפגוע באיכות הטיפולים וביציבות ההפוגה לאחר אירוע דיכאון מג’ורי.
החוקרים קוראים לערוך מחקרים נוספים בנושא.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!