תוצאות מוקדמות של מחקר מבוסס-אוכלוסיה תומכות בדיווחים קודמים לפיהם מיגרנה בגיל העמידה מלווה בסיכון מוגבר לדמנציה בגיל מתקדם, אך קובעות עוד כי מיגרנה עם אאורה ופניות תדירות לבתי חולים לוו בעליה משמעותית בסיכון לדמנציה לאחר גיל 60 שנים.
המחקר התבסס על נתונים ממאגר ארצי בהולנד בין השנים 1988 עד 2017 אודות למעלה מ-1.66 מיליון תושבים שנולדו בין 1935 עד 1956. החוקרים אספו נתונים אודות המשתתפים עד גיל 59 שנים ועקבו אחר התפתחות דמנציה לאחר גיל 60 שנים. החוקרים התאימו בין 18,135 משתתפים רשומים עם אבחנה של מיגרנה לפני גיל 59 שנים ובין 5 ביקורות ללא-מיגרנה, אשר תאמו בגיל ומין.
מדגם המחקר הסופי כלל 62,578 משתתפים (גיל חציוני של 49 שנים, 70% נשים). במהלך חציון מעקב של 6.9 שנים, 207 חולים עם מיגרנה אובחנו עם דמנציה.
בהשוואה למשתתפים ללא מיגרנה, בקרב אלו עם אבחנה של מיגרנה נרשמה עליה של 50% בשיעורי אבחנת דמנציה (יחס סיכון של 1.50, רווח בר-סמך 95% של 1.28-1.76). בקרב אלו עם מיגרנה ללא-אאורה נרשמה עליה לא-מובהקת סטטיסטית בסיכון לדמנציה (יחס סיכון של 1.19, רווח בר-סמך 95% של 0.84-1.70) ובאלו עם מיגרנה עם אאורה נרשמה עליה של למעלה מכפליים בסיכון לדמנציה (יחס סיכון של 2.11, רווח בר-סמך 95% של 1.48-3.00).
החוקרים כותבים כי התוצאות תומכות בהשערה לפיה מיגרנה בגיל העמידה הינה גורם סיכון להתפתחות דמנציה בגיל מבוגר יותר. נראה כי שיעורי דמנציה גבוהים במיוחד בקרב חולים עם מיגרנה עם אאורה.
ממצאי המחקר מדגישים את הצורך במחקרים נוספים להערכת הפתופיזיולוגיה בבסיס מיגרנה-דמנציה, בפרט במקרים של מיגרנה עם אאורה. כמו כן, התוצאות מדגישות את חשיבות מעקב אחר מיגרנה חמורה בתקווה כי ניתן יהיה למנוע התפתחות דמנציה בשלב מאוחר יותר.
מתוך כנס ה-AHS
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!