לפחות בטווח הזמן הקצר, טיפול תוך-ורידי בברזל אינו מביא להחמרה בתוצאות הקרדיווסקולאריות בחולי דיאליזה, גם כאשר ניתן במינונים גבוהים, כך עולה מתוצאות מחקר חדש, שפורסמו ב-PLoS One.
החיסרון העיקרי של הממצאים נובע מכך שמדובר במעקב יחסית קצר, שלושה חודשים לכל היותר לאחר מתן ברזל, אך ללא ספק זהו המחקר הגדול ביותר עד כה להערכת הנושא. עם זאת, החוקרים מציינים כי לאור מחקר שפרסמו מוקדם יותר השנה והדגים סיכון מוגבר לסיבוכים זיהומיים עם מינוני ברזל גבוהים יותר, ככל הנראה מומלץ טיפול תוך-ורידי במינוני ברזל נמוכים יותר.
במסגרת המחקר התבססו החוקרים על רשומות רפואיות של חולי דיאליזה שטופלו בין השנים 2004-2008, כמו גם מידע מנתוני ה-U.S. Renal Data System. החוקרים בחנו את הנתונים אודות 117,050 חולים, כאשר במהלך המעקב, 25,350 חולים אובחנו עם אוטם לבבי, אירוע מוחי או תמותה קרדיווסקולארית.
החוקרים ערכו השוואה בין חולים שקיבלו טיפול בברזל בבולוס דרך הוריד, עם מינונים עוקבים של 100 מ”ג ומעלה, עד סך כולל של 600 מ”ג לחודש, אל מול חולים שטופלו במינונים אחרים (מינוני אחזקה). הם גם ערכו השוואה בין חולים שקיבלו מינון של למעלה מ-200 מ”ג ברזל במהלך חודש אחד ובין אלו שקיבלו מינון של 200 מ”ג, או פחות, בחודש.
החוקרים לא זיהו קשר בין מינון הברזל ובין הסיכון למחלות לב וכלי דם. יחס הסיכון לאוטם לבבי, אירוע מוחי או תמותה עקב מחלות לב וכלי דם עמד על 1.03 עם טיפול בולוס, בהשוואה למינון אחזקה, ועל 0.99 עם מינון גבוה לעומת מינון נמוך.
המסר העיקרי הוא כי מינונים נמוכים של ברזל, הניתן דרך הוריד, בטוחים יותר ממינונים גבוהים יותר, עם יעילות דומה במונחים של ערכי המוגלובין.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!