מאמר חדש המתפרסם בפרסום מוקדם ב- NEJM מציג מימצאים לפיהם טיפול עם Letrozole (פמרה-Femara ) לאחר 5 שנות טיפול בטמוקסיפן משפר את ההישרדות ללא חזרת סרטן השד בקרב נשים פוסטמנופאוזליות שחוו סרטן שד.
המחקר שתוכנן לבחון 5 שנות טיפול בפמרה לאחר טמוקסיפן הופסק לאחר תקופת מעקב חציונית של 2.4 שנים מכיוון ששיעורי ההשרדות העודפים שהתקבלו בקבוצת הפמרה בהשוואה לקבוצת הבקרה היו גבוהים מהגבול שנקבע.
לדברי ד”ר גוס מהחטיבה ההמטולוגית והאונקולוגית בבי”ח מרגרט בטורונטו, קנדה, הטמוקסיפן הוא אנטגוניסט ואגוניסט חלקי לרצפטור האסטרוגן. לכן, לאורך זמן, הפעילות האגונסיטית שלו עשוייה להיות מוגזמת ולגרום לנזק לפעילותו האנטי-סרטנית. לעומת זאת, הפמרה מדכאת ייצור אסטרוגן ויכולה לכן לשפר את התוצאות לאחר הפסקת הטיפול בטמוקסיפן.
במחקר האמור טיפלו החוקרים באמצעות מינון יומי של 2.5 מ”ג פמרה או פלצבו ב- 5,187 נשים עם הורמון חיובי לסרטן השד אשר השלימו טיפול של לפחות 5 שנים בטמוקסיפן.
לאחר תקופת מעקב חציונית של 2.4 שנים, נמצאו 75 השנויות של גרורות סרטניות או מקרים חדשים של סרטן שד בקבוצת הפמרה, לעומת 132 מקרים בקבוצת הפלצבו. שיעור הנשים שהיו חופשיות מחזרת הסרטן לאורך 4 שנים היה 93% בקבוצת הפמרה, לעומת 87% בקבוצת הפלצבו.
רמות נמוכות של גלי חום, דלקת פרקים, כאבי מפרקים וכאבי שרירים היו שכיחים יותר בקבוצת הפמרה, אך דימומים וגינליים היו בשיעור נמוך יותר. גם הופעת אוסטיאופורוזיס הייתה בשיעור של 5.8% בקבוצת הפמרה, לעומת 4.5% בקבוצת הבקרה, למרות ששיעורי השברים היו דומים בשתי הקבוצות.
החוקרים סבורים שהשיפור במדד ההשרדות ללא מחלת הסרטן הוא ראוי לציון, במיוחד בגלל האפקט הידוע היטב של הטיפול הטמוקסיפן, גם לאחר הפסקת נטילתו.
עם זאת מציינים החוקרים את החשש לאירועים קרדיווסקולרים כתוצאה מנטילה ארוכת טווח של פמרה, ודרוש מחקר ארוך טווח עם פמרה שיבחן זאת, בהשוואה לפלצבו. בשלב זה מסכימים החוקרים שטיפול למשל 2-3 שנים בפמרה לאחר השלמת תקופה טיפול 5 שנתית בטמוקסיפן נראית כטיפול משלים אופטימלי. מה שעדיין לא ברור מהו משך הטיפול האוטפימילי בפמרה בנשים אלו.
למען הגילוי הנאות מציינים החוקרים כי נתמכו על ידי חברת נוברטיס.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!