הסיכון הכולל לממאירויות בקרב חולים עם דלקת מפרקים שגרונית לאחר התחלת טיפול במעכבי TNF כטיפול ביולוגי ראשון או שני, Tocilizumab (אקטמרה), Abatacept (אורנסיה), או Rituximab (מבתרה), אינו שונה משמעותית מהסיכון שתועד בחולים שלא קיבלו טיפול ביולוגי קודם אלא בתרופות קונבנציונאליות, אם כי לא ניתן לשלול הבדלים בסיכונים לסוגי ממאירות ספציפיים, או עם משך טיפול ארוך יותר.
החוקרים השלימו מחקר עוקבה פרוספקטיבי שכלל חולים שטופלו בשבדיה בין 2006-2015. המדגם כלל חולים שהחלו טיפול ב-Tocilizumab (1,798 חולים), Abatacept (2,021 חולים) ו-Rituximab (3,586 חולים), מעכבי TNF כטיפול ביולוגי ראשון (10,782 חולים) או שני (4,347 חולים), חולים שלא קיבלו טיפול ביולוגי קודם אלא טיפול סינתטי קונבנציונאלי (46,610 חולים) ומדגם השוואה של האוכלוסיה הכללית (107,491 חולים).
החוקרים בחנו את ההופעה הראשונה של ממאירות סולידית פולשנית או ממאירות המטולוגית, או סרטן העור.
מהתוצאות עולה כי 15,129 חולים החלו בטיפול במעכבי TNF כטיפול ביולוגי ראשון או שני כנגד דלקת מפרקים שגרונית, 7,405 החלו טיפול ביולוגי בתכשירים אחרים ו-46,610 נטלו טיפול סינתטי קונבנציונאלי. הגיל הממוצע נע בין 58 ל-64 שנים ושיעור הנשים נע בין 71% ל-80%, לאורך שבעת המדגמים שנכללו במחקר.
שיעורי היארעות ממאירות סולידית פולשנית או ממאירות המטולוגית עמדו על 50 מקרים (959 ל-100,000 שנות-מטופל) עם Tocilizumab, 61 (1,026 ל-100,000 שנות-מטופל) עם Abatacept, 141 (1,074 ל-100,000 שנות מטופל) עם Rituximab, 478 (978 ל-100,000 שנות-מטופל) באלו שהחלו במעכבי TNF כטיפול ביולוגי ראשון ו-169 (917 ל-100,000 שנות-מטופל) באלו שהחלו טיפול במעכבי TNF כטיפול ביולוגי שני.
החוקרים לא זיהו הבדלים מובהקים סטטיסטית בין אלו שהחלו במעכבי TNF כטיפול ביולוגי ראשון או שני, או בתרופות ביולוגיות אחרות ובין חולים עם דלקת מפרקים שגרונית שלא נחשפו לטיפול ביולוגי כלל בהשוואות מרובות ושונות, למעט ממצא חריג אחד לפיו הטיפול ב-Abatacept לווה בסיכון מוגבר לסרטן עור מסוג תאי קשקש.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!