ממחקר חדש עולה כי טיפול ב- Rituximab(מבטרה) , נוגדן חד-שבטי כנגד CD20 על תאי B, מלווה בתגובה קלינית משמעותית, אך זמנית, בחולים עם תסמונת העייפות הכרונית, כאשר בשני-שליש מהמטופלים חל שיפור בתסמינים.
ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי האתיולוגיה לתסמונת העייפות הכרונית (Chronic Fatigue Syndrome) אינה ידועה. לאור הקלה בתסמינים העיקריים של חולים אלו במהלך טיפולי כימותרפיה עקב שילוב עם לימפומה נערך מחקר פיילוט להערכת הטיפול ב- Rituximab, שהדגים שיפור קליני משמעותי בשלושה חולים עם תסמונת העייפות הכרונית.
במחקר כפל-סמיות, מבוקר-פלסבו בשלב II נכללו 30 חולים עם תסמונת העייפות הכרונית, שחולקו באקראי לטיפול ב- Rituximab במינון 500 מ”ג למ”ר, או סיליין, שניתנו פעמיים במרווח של שבועיים, עם מעקב של עד 12 חודשים. נגיף XMRV (Xenotropic Murine Leukemia Virus) לא זוהה באף אחד מהחולים.
התגובה השפיעה לרוב על כלל תסמיני תסמונת העייפות הכרונית. תגובה מג’ורית או מתונה, שהוגדרה כשיפור ממושך במדדי עייפות במהלך המעקב, תוארה ב-10 מבין 15 החולים (67%) שטופלו ב- Rituximab ובשניים מבין 15 החולים (13%) בקבוצת הפלסבו (p=0.003).
משך התגובה הממוצע במהלך תקופת המעקב בקרב 10 החולים שהגיבו לטיפול ב- Rituximab עמד על 25 שבועות. משך התגובה הקלינית עלה על תקופת המחקר בארבעה מטופלים ב- Rituximab.
מניתוח הנתונים אודות מדדי עייפות במהלך המעקב עלתה אינטראקציה משמעותית בין הזמן וקבוצת ההתערבות, עם הבדלים בין קבוצות המטופלים ב- Rituximab ופלסבו בין 6-10 חודשים לאחר ההתערבות. יעד הסיום העיקרי, שהוגדר כהשפעה על מדדי עייפות שלושה חודשים לאחר ההתערבות, היה שלילי.
לא תוארו תופעות לוואי חמורות במהלך המחקר. שני חולים בקבוצת הטיפול ב- Rituximab שסבלו מפסוריאזיס דיווחו על החמרה מתונה בפסוריאזיס.
התגובה המאוחרת שהחלה 2-7 חודשים לאחר טיפול ב- Rituximab, תומכת במנגנון אוטואימוני בבסיס תסמונת העייפות הכרונית, כאשר השיפור הקליני מופיע בעקבות סילוק הדרגתי של נוגדנים עצמיים. החוקרים סבורים כי הממצאים ישפיעו על מאמצי המחקר בעתיד בנושא תסמונת העייפות הכרונית.
PLoS One, October 2011, Vol 6: 10
הערת מערכת:
להלן הערת עורך מדור ראומטולוגיה, ד”ר עודד קמחי, בהתייחסו לממצאי המחקר הנ”ל.
השימוש בנוגדנים מונוקלונליים כנגד cd20 הולך ומתרחב. מאמר זה שנעשה היטב מבחינה מתודולוגית אך על אוכלוסיה קטנה בודק יעילות RITUXIMAB בחולים עם עייפות כרונית. התוצאות לכאורה מעודדות- 67% תגובה בקבוצת התרופה לעומת 13% בקבוצת הפלצבו. מה שמעניק לתוצאות משנה תוקף היא העבודה שההתנהגות הקלינית היתה דומה לזו הנצפת למשל ב RHEUMATOID ARTHRITIS עם תגובה קלינית מאוחרת יחסית ולא מידית כפי שהיה מצופה אם היה מדובר בהשפעה מקרית. משך ההשפעה נע מ 8 עד 44 שבועות. השאלות המעשיות העולות ממחקר זה רבות. האם ניתן לאפיין טוב יותר את אוכלוסיית המגיבים באופן קליני או מעבדתי? האם ראוי להציע טיפול כה יקר לבעיה כה שכיחה ועם קריטריונים בעיתיים לאבחון? האם ראוי לסכן את החולים בפוטנציאל תופעות הלוואי? האם מרכיב הכאב בחולים עם פיברומיאלגיה יגיב באופן דומה? הקבוצה מבטיחה המשך מחקר פתוח ב PHASE 2.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!