מתוצאות מחקר חדש, שפורסמו בכתב העת Journal of American Geriatric Society, עולה כי בגברים עם פעילות יתר של שלפוחית השתן (Overactive Bladder), לטיפול התנהגותי ולטיפול תרופתי תועלת ברורה, כתוספת לטיפול בחסמי-אלפא.

במסגרת המחקר ביקשו החוקרים להשוות את התועלת של טיפול התנהגותי אל מול טיפול בתרופות אנטי-מוסקריניות בגברים עם תסמיני פעילות-יתר של שלפוחית השתן, ללא חסימה של מוצא שלפוחית השתן, ללא הטבה תחת טיפול בחסמי-אלפא.

מחקר MOTIVE (Male Overactive Bladder Treatment in Veterans) היה מחקר אקראי, מבוקר. המחקר כלל 143 מתנדבים בגילאי 42-88 שנים, שהמשיכו לסבול מתסמיני דחיפות במתן שתן ולמעלה משמונה אירועי מתן שתן ביממה, עם או בלי אי-נקיטת שתן, לאחר תקופת הרצה בת ארבעה שבועות במהלכה טופלו בחסמי-אלפא.

המשתתפים חולקו באקראי לטיפול התנהגותי בן שמונה שבועות (תרגילי שרירי רצפת האגן, טכניקות דיכוי דחף, התרוקנות מאוחרת) או טיפול תרופתי (התאמה פרטנית של הטיפול ב-Oxybutynin בשחרור-ממושך, במינון 5-30 מ”ג ליום).

המשתתפים השלימו יומנים בני שבעה ימים ומדד דחיפות שימש להערכת השינויים בתדירות התרוקנות במהלך 24 שעות, נוקטוריה, דחיפות ואי-נקיטת שתן. יעדים משניים כללו את הדירוג לפי מדד American Urological Association Symptom Index.

ממוצע ההתרוקנויות היומי ירד מ-11.3 ל-9.1 (18.8%-) עם טיפול התנהגותי ומ-11.5 ל-9.5 (16.9%-) עם טיפול תרופתי. מניתוח הממצאים עולה כי הממוצעים לאחר הטיפול היו דומים (p<0.01). לאחר טיפול, 85% מהמשתתפים דירגו את מצבם כהרבה יותר טוב או כטוב יותר; למעלה מ-90% מהם היו שבעי רצון לחלוטין או שבעי רצון במידה מסוימת, ללא הבדלים בין קבוצות הטיפול.

טיפול התנהגותי הביא לירידה גדולה יותר בנוקטוריה (ממוצע של 0.70- לעומת 0.32- אירועים ללילה, p=0.05). בקבוצת הטיפול התרופתי נרשמה ירידה גדולה יותר במדד הדחיפות המקסימאלי (ממוצע של 0.44- לעומת 0.12-, p=0.02). יתר ההבדלים בין הקבוצות לא היו מובהקים סטטיסטית.

החוקרים מסכמים וכותבים כי טיפול התנהגותי וטיפול אנטי-מוסקריני נמצאו יעילים, כתוספת לטיפול בחסמי-אלפא בגברים עם פעילות-יתר של שלפוחית השתן, ללא חסימת מוצא שלפוחית השתן. טיפול התנהגותי יעיל לפחות כמו טיפול אנטי-מוסקריני.

J Am Geriatr Soc. 2011;59(12):2209-2216

לידיעה במדסקייפ