בקרב חולים יציבים לאחר השתלת כליה מוצלחת, סגירת פיסטולה עורקית-ורידית, אשר שימשה לטיפולי דיאליזה, הובילה להפחתת תהליכי רימודלינג לבבי בתוך חודשים, כך עולה מתוצאות מחקר חדש, שהוצגו במהלך הכנס השנתי מטעם ה-American Heart Association.

מדגם המחקר כלל 63 מבוגרים לאחר השתלת כליה מוצלחת לפחות שנה מוקדם יותר, כאשר בכולם הייתה עדיין פיסטולה עורקית-ורידי מתפקדת. המשתתפים חולקו באקראי לקבוצת התערבות (סגירת הפיסטולה) או קבוצת ביקורת (התרת הפיסטולה בעינה).

התוצא העיקרי היה השינוי במסת חדר שמאל לאחר שישה חודשים והתוצאים המשניים כללו את נפח הפרוזדור, שטח הפרוזדור, רמות NT-proBNP ושיא מהירות הזרימה בעורק הריאה.

בממוצע, החולים נשאו את הפיסטולה במשך 10.5 שנים והשלימו את ההשתלה 8.7 שנים מוקדם יותר. גיל המשתתפים הממוצע עמד על 60 שנים, 67% היו גברים. מעט למעלה מרבע מהמשתתפים סבלו מסוכרת מסוג 2, 81% אובחנו עם יתר לחץ דם.החולים השלימו בדיקת MRI של הלב בתחילת המחקר ושוב לאחר שישה חודשים.

החוקרים מדווחים כי בממוצע, בקבוצת ההתערבות נרשמה ירידה של 22.1 גרם במסת חדר שמאל, בעוד שבקבוצת הביקורת נרשמה עליה במסת חדר שמאל בהיקף של 1.2 גרם, לאורך שישה חודשים (הבדל של 14.7%).

התוצאים המשניים של נפח הפרוזדור והחדר, שטח הפרוזדור, רמות NT-proBNP ושיא מהירות הזרימה בעורק הריאה, היו כולם טובים יותר משמעותית בקבוצת ההתערבות.

החוקרים לא זיהו שינוי בקצב הפינוי הגלומרולארי המשוער, ממצא חשוב לדברי החוקרים מאחר ומחקרים קודמים הציעו כי סגירת הפיסטולה במושתל כליה עשויה להחמיר את תפקוד השתל. בנוסף, לא זוהו הבדלים בלחץ הדם, עם סיבוכים ניתוחיים מינימאליים: שישה חולים פיתחו קריש דם ואודם שחלפו עם מנוחה ונוגד-דלקת; שני חולים פיתחו זיהום מעל קווי התפר שטופל באנטיביוטיקה פומית. לא תועדו מקרים שדרשו אשפוז או ניתוח חוזר.

מתוך כנס ה-AHA

לידיעה במדסקייפ