אי־פריון הוא התמודדות זוגית המלווה לעיתים בעומס רגשי, מתח ופגיעה באיכות החיים, הניכרים במיוחד בקרב נשים. פעילות גופנית נקשרה בעבר לשיפור בבריאות הנפשית, באיכות החיים ואף במדדים הקשורים לפריון, אולם מרבית המחקרים בחנו כל אחד מבני הזוג בנפרד. המחקר הנוכחי ביקש לבדוק אם קיים קשר בין עצימות הפעילות הגופנית לבין איכות החיים הקשורה לפוריות (FertiQoL) ואם הפעילות של אחד מבני הזוג קשורה גם לאיכות החיים של בן הזוג אחר.

בעבודה שפורסמה בעיתון Frontiers in Public Health  באוגוסט 2026 הוצג מחקר חתך שכלל 364  זוגות המתמודדים עם אי־פריון, אשר עברו טיפול להשראת ביוץ במרכז לרפואת פריון בסין. המשתתפים מילאו שאלונים להערכת הפעילות הגופנית במהלך השנה האחרונה, שחולקה לפעילות קלה, בינונית ונמרצת, וכן שאלון FertiQoL המעריך היבטים רגשיים, גופניים, זוגיים, חברתיים והיבטים הקשורים לטיפול. החוקרים השתמשו במודל APIM (Actor -Partner Interdependence Model), המאפשר לבחון בנפרד כיצד פעילותו של אדם קשורה לאיכות חייו שלו וכיצד היא קשורה לאיכות החיים של בן/בת זוגו.

נשים דיווחו על כך שביצעו פחות פעילות גופנית בינונית ונמרצת, ועל איכות חיים כללית נמוכה יותר בהשוואה לבני זוגן, בעיקר בתחומים הרגשי, גוף־נפש והסבילות לטיפול. באופן כללי, פעילות גופנית רבה יותר הייתה קשורה לאיכות חיים טובה יותר, אך הקשר השתנה בהתאם לעצימות. דווקא פעילות גופנית קלה הציגה את הקשר הרחב ביותר עם איכות החיים והייתה קשורה לשיפור בתחומים הרגשי, גוף-נפש, הזוגי, החברתי והסביבתי ובציון FertiQoL הכולל. פעילות בינונית ונמרצת נקשרו לשיפור במספר מצומצם יותר של תחומים.

הממצא המעניין ביותר התקבל בניתוח הזוגי: אצל הגברים, יותר פעילות גופנית קלה הייתה קשורה לאיכות חיים טובה יותר שלהם עצמם. בנוסף, פעילות גופנית בינונית של האישה הייתה קשורה לאיכות חיים טובה יותר של בן זוגה, בעוד פעילות גופנית נמרצת של האישה הייתה דווקא קשורה לאיכות חיים נמוכה יותר של בן הזוג. החוקרים מציעים כי פעילות מתונה עשויה להשתלב טוב יותר בשגרת החיים הזוגית ולעודד תמיכה ופעילות משותפת. עם זאת, הם מדגישים שאין להסיק שפעילות נמרצת של נשים גורמת לפגיעה באיכות החיים של בני זוגן. ייתכן שהקשר משקף גורמים אחרים, כגון עומס, עייפות, חרדה או הבדלים בשלב הטיפול.

לסיכום, המחקר מצביע על קשר חיובי בין פעילות גופנית לבין איכות החיים במהלך טיפולי פוריות, כאשר פעילות קלה ובינונית עשויות להיות בעלות חשיבות מיוחדת,  וההשפעה עשויה להתבטא ברמת הזוג ולא רק ברמת הפרט. הממצאים תומכים בגישה זוגית להמלצות אורח חיים במהלך טיפולי פוריות, אך מאחר שמדובר במחקר חתך חד־מרכזי המבוסס על דיווח עצמי, לא ניתן לקבוע קשר סיבתי או להסיק ממנו מהי עצימות הפעילות האופטימלית. נדרשים מחקרים פרוספקטיביים והתערבותיים שיבדקו האם תוכנית פעילות גופנית המותאמת לשני בני הזוג אכן משפרת את איכות חייהם במהלך הטיפול.

למאמר