מאושפזים פסיכיאטריים נמצאים בסיכון גבוה מאוד להתאבדות בתקופה הסמוכה לשחרורם מאשפוז, כך לפי מחקר חדש. טיפול תומך איכותי ותכוף לאחר השחרור עשוי לספק הגנה מסוימת. לפי המחקר, יותר ממחצית ממאה מטופלים עם מחלות פסיכיאטריות שהתאבדו, עשו זאת בשבוע הראשון לאחר ששוחררו מאשפוז; מחציתם לא הספיקו להגיע אפילו לבדיקת המעקב שלאחר השחרור הראשונה. גורמים כמו אשפוז קצר (פחות משבוע), אירועים חריגים וחמורים בזמן האחרון, גיל מבוגר ומחלות פסיכיאטריות נוספות קשורים לסיכון מוגבר שהמטופל יתאבד בתקופה שלאחר שחרורו מאשפוז. המטופלים שקיבלו טיפול תומך מתוגבר היו בעלי הסיכון הנמוך ביותר להתאבד. נמצא גם כי חוויות חיים קשות או הרסניות בעברו של המטופל תרמו גם לסיכון המוגבר להתאבדות. בשורה התחתונה, כותבים החוקרים, כדאי שרופאים המתמחים בבריאות הנפש יהיו מודעים לאן, פיזית ונפשית, משתחרר המטופל שלהם וטיפול תומך וצמוד לאחר השחרור יכול לשמש כגורם מגן.

מחקרים קודמים מצאו כי השנה הראשונה שלאחר השחרור מסוכנת למטופלים ששוחררו מאשפוז פסיכיאטרי בכל הנוגע להתאבדות, אך החוקרים כאן טוענים כי התקופה שמיד לאחר השחרור היא היא המסוכנת ביותר. זיהוי של גורמי סיכון וטיפול צמוד לאחר השחרור עשויים להוריד את מספר מקרי ההתאבדות: טיפול צמוד כזה הוא למשל גישת הטיפול CPA שכוללת שירותי טיפול בבריאות הנפש באוכלוסיה באנגליה בה ישנו מפקח טיפול (אח/ות פסיכיאטרי/ת או עובדים סוציאליים) וסקירות מקרה של מגוון מומחים באופן שגרתי.  

החוקרים השתמשו ובחנו מידע שנאסף אודות התאבדויות בקרב אנשים עם מחלות נפש על כמאה אנשים בגילאים 18-65 באנגליה, שהתאבדו בשבועיים שלאחר ששוחררו מאשפוז פסיכיאטרי בין 2004-2006. אלו הותאמו ל-100 מטופלים ששוחררו באותו זמן ולא ניסו להתאבד, כקבוצת ביקורת. באמצעות שאלונים שנערכו על ידי רופאים דווח על גורמים דמוגרפיים, היסטוריה קלינית, מידע על האשפוז והשחרור של המטופל, מידע על הטיפול שלאחר השחרור ועל ההתאבדות.  ממצאיהם הראו כי המתאבדים עשו זאת בעיקר באמצעות תליה (39 מהם), הרעלה (23) או בקפיצה לפני רכב נוסע או מגובה (19 מתאבדים). האבחנה הכי שכיחה היתה הפרעה רגשית גדולה (major affective disorder), אצל 35 מטופלים, אך 67 מהמטופלים אובחנו גם באבחנות משנייות. 55 מהמתאבדים עשו זאת בשבוע הראשון שלאחר השחרור; 13 מהם כבר ביום השני שלאחר השחרור.  גורמי סיכון משמעותיים להתאבדות מיד לאחר השחרור היו גיל המטופל, מעל גיל 40, היסטוריה מוכרת של פגיעה עצמית , אבחנה פסיכיאטרית שניונית, חוויות חיים קשות שארעו בשלושת החודשים שקדמו להתאבדות ואשפוז ממנו שוחררו לאחר פחות משבוע. מיעוט מהמטופלים שהתאבדו קיבלו טיפול CPA בהשוואה למטופלים מקבוצת הביקורת.

החוקרים כותבים כי מחקרים קודמים טענו שאפילו שמירה על קשר רופף עם המטופל, באמצעות שיחות טלפון או מכתבים למשל עשויים לסייע בהורדת הסיכון להתאבדות, אך כי ממצאיהם מדגישים כמה חשובה הפגישה פנים אל פנים וקשר עם המטופל לאחר השחרור מאשפוז לבריאות המטופל. 

לכתבה במדסקייפ

לתקציר המחקר

Psychiatr Serv. 2013.

.