בקרב נשים הרות עם תסמונת שחלות פוליציסטיות, טיפול במטפורמין עשוי להביא לעליה בסיכויים ללידת תינוק במועד, אך הצאצא מצוי גם בסיכון מוגבר לעודף-משקל בגיל צעיר ומעניין לציין, מהנתונים עלה כי למטפורמין לא הייתה השפעה על סוכרת הריונית. ממצאי מחקר PregMet2 פורסמו בכתב העת Lancet Diabetes & Endocrinology לאחר שהוצגו במהלך הכנס השנתי מטעם ה-Endocrine Society. בנספח המצורף למאמר מופיעים נתונים נוספים, מהם עולה כי בנשים עם תסמונת שחלות פוליציסטיות תתכן התועלת הרבה ביותר לטיפול במטפורמין לפני היריון.

מדובר בעבודה שכללה מחקר לאורך שני עשורים ושלושה מחקרים אקראיים ומבוקרים מחקר פיילוט, מחקר PregMet וכעת מחקר PregMet2. הנתונים כללו 40 נשים ממחקר הפיילוט (2000-2004), 273 נשים במחקר PregMet (2005-2009) ו-487 נשים הרות במחקר PregMet2. כמעט כל הנשים היו לבנות, הגיל הממוצע שלהן עמד על 29 שנים.

מהממצאים משלושת המחקרים יחדיו עלה כי מטפורמין עשוי להפחית את הסיכון להפלות מאוחרות (בין שבוע 13 ושבוע 22 ושישה ימים, 5% לעומת 10% בקבוצת הפלסבו; יחס סיכויים של 0.43, p=0.004) ולידה מוקדמת (בין שבוע 23 ושבוע 36 ושישה ימים) בנשים הרות עם תסמונת שחלות פוליציסטיות. יתרה מזאת, כפי שדווח בעבר, הטיפול לא הפחית את הסיכון להתפתחות סוכרת הריונית (הנעה סביב כ-25% באוכלוסיה זו), אך לווה בעליה קטנה יותר במשקל הגוף, בהשוואה לפלסבו.

החוקרים מדווחים כי מאיסוף הנתונים משלושת המחקרים עלה כי בנשים הרות עם תסמונת שחלות פוליציסטיות, מספר הנשים הנדרש לטיפול עמד על 18.4 למניעת הפלה או לידה מוקדמת.

במאמר מערכת שהתייחס למחקר צוין כי בנספח למחקר צוין כי טיפול במטפורמין במהלך ההיריון הפחית את היארעות הפלות מאוחרות ולידה מוקדמת כאשר ניתן בהעדר טיפול במטפורמין טרם המחקר (יחס סיכויים של 0.33, p=0.001), אך לא כאשר מטפורמין ניתן טרם המחקר (p=1.00). הממצאים העידו כי טיפול לפני ההיריון היה דומה ביעילות לטיפול במהלך ההריון, רמז לאפשרות כי טיפול במטפורמין עשוי לשמש כחלופה לטיפול במהלך ההיריון. החוקרים מסבירים כי הגישה הטובה ביותר לטיפול לפני הריון הינה כזו המסירה חששות מפני השלכות אפשריות ארוכות טווח בצאצאים, בעקבות חשיפה למטפורמין.עם זאת, הם מדגישים כי מדובר בממצאים המבוססים על ניתוח פוסט-הוק במדגם לא-אקראי של נשים, ולכן יש להתייחס לממצאים במשנה זהירות.

Lancet Diabetes Endocrinol. 2019;7:256-266

לידיעה במדסקייפ