מנתונים שהוצגו במהלך הכנס השנתי מטעם ה-AACR (American Association for Cancer Research) עולה כי בקרב חולי סרטן שהיו פעילים גופנית לפני ואחרי הטיפול, נרשמה עליה של 40% בסיכויי ההישרדות, בהשוואה לאלו בעלי אורח חיים יושבני. הקשר בין פעילות גופנית ובין תמותה תועד בשמונה סוגי סרטן והממצאים נותרו על-כנם לאחר תקנון למין, שלב גידול, הרגלי עישון ומדד מסת גוף.

במחקר הנוכחי בחנו החוקרים את הקשר בין פעילות גופנית לפני אבחנת ממאירות ולאחריה ובין התמותה של 5,807 חולים, אשר אובחנו בין 2003-2016.

המדגם כלל מעט יותר נשים (54.8%), מרבית המשתתפים היו לבנים (93%) והגיל הממוצע בעת אבחנה עמד על 60.6 שנים. האבחנות כללו ממאירויות של שלפוחית, שד, ראש וצוואר, כליות, כבד, ריאות, שחלות, לבלב, ערמונית, עור וקיבה, כמו גם סרטן מעי גס ורקטום, וושט ורירית רחם וממאירויות המטולוגיות.

באוכלוסיה זו, 25% דיווחו כי לא הקפידו על פעילות גופנית סדירה לפני האבחנה; 42% דיווחו כי לא הקפידו על פעילות גופנית לאחר האבחנה. עוד מדווחים החוקרים כי 23% מהחולים הפחיתו את היקף הפעילות הגופנית לאחר האבחנה, כאשר 6% דיווחו על הגברת היקף הפעילות לאחר האבחנה.

מניתוח רב-משתני עלה כי היתרון ההישרדותי הגדול ביותר תועד בחולים שהתאמנו 3-4 ימים בשבוע לפני האבחנה (יחס סיכון של 0.66) ו-3-4 ימים בשבוע לאחר האבחנה (יחס סיכון של 0.59). ההישרדות הייתה כמעט זהה בחולים שהתאמנו 1-2 ימים בשבוע הן לפני האבחנה (יחס סיכון של 0.77) והן לאחריה (יחס סיכון של 0.72) ובאלו שהתאמנו בפעילות גופנית 5-7 ימים בשבוע הן לפני האבחנה (יחס סיכון 0.76) והן לאחריה (יחס סיכון של 0.73).

עוד מציינים החוקרים כי בקרב אלו שהתאמנו 1-2 ימים בשבוע תועדה הישרדות כמעט זהה לזו שתועדה באלו שהתאמנו בתדירות גבוהה יותר של 5-7 פעמים בשבוע. באלו שהתאמנו 3-4 ימים בשבוע תוארו התוצאות הטובות ביותר, אך המסר הוא כי פעילות גופנית בתדירות נמוכה לוותה ביתרון הישרדותי משמעותי וכי באלו שהתאמנו כל יום לא תועדו תוצאות טובות יותר.

בקרב חולים שהגבירו את הפעילות הגופנית שלהם לאחר האבחנה תועדה ירידה של 25% בסיכון לתמותה, בהשוואה לאלו שנותרו לא-פעילים גופנית.

מתוך הכנס השנתי מטעם ה-AACR

לידיעה במדסקייפ