תת-ועידה של ה-American Academy of Pediatrics (ה-AAP) וה-North American Society for Pediatric Gastroenterology, Hepatology, and Nutrition מפרסמת דיווח קליני שבו הנחיות לרופאים המטפלים בילדים הסובלים מכאב בטן כרוני.

חברי תת הועידה כותבים כי ילדים ומתבגרים הסובלים מכאב בטן כרוני מהווים אתגר לנותני הטיפול. הם מוסיפים כי הילדים ובני משפחותיהם חווים מצוקה וחרדה שעלולה להפריע לחיי היום-יום שלהם וכי למרות שכאב בטן כרוני בילדים נחשב לרוב להפרעה תפקודית ולא למחלה אורגנית, ישנו מחסור במידע שמונע מתן טיפול יעיל.

ההמלצות בדיווח הקליני מבוססות על עדויות שהתקבלו ועל דיווח טכני וגם על דעתם המשותפת של חברי הועידה. אולם, תת-הועידה מציינת כי ההמלצות אינן מתוות דרך טיפול יחידה או משמשות כסטנדרט לטיפול הרפואי וכי יש להתחשב בנסיבותיו האישיות של כל חולה.

למרות שההגדרה הקלאסית של כאב בטן כרוני המשמשת בארבעת העשורים האחרונים מבוססת על קריטריונים של 3 אפיזודות של כאב שהפריע לתפקוד בתקופה של 3 חודשים, הכותבים מציעים כי במסגרת הרפואית, כאב שנמשך יותר מחודש או חודשיים נחשב גם הוא לכרוני.

ההמלצות הספציפיות שפורסמו הינן:

המונח “כאב בטן נשנה” איננו מתאים לשימוש. כאב בטן תפקודי, הוא הגורם השכיח ביותר לכאב בטן כרוני, והוא האבחנה הספציפית השונה מגורמים אנטומיים, זיהומיים, דלקתיים או מטבוליים לכאב בטן. קטגוריות ספציפיות יכולות לכלול דיספלסיה תפקודית, תסמונת מעי רגיז, מיגרנה בטנית, או סינדרום של כאב בטן תפקודה.

ללא צורך בבדיקה אבחנתית נוספת, ניתן לאבחן ילדים בגילאי 4-18 שנים הסובלים מכאב בטן כרוני, על-פי העדרם של סימפטומי אזהרה, בדיקה גופנית תקינה ובדיקות צואה שליליות לדם.

סימפטומי אזהרה המעודדים ביצוע בדיקות אבחנתיות נוספות יכולים להיות אובדן משקל, אובדן דם במערכת העיכול, הקאות, עליה לא מוסברת בחום, היסטוריה משפחתית של מחלת מעיים דלקתית, או ממצא גופני לא מוסבר או לא תקין. סימני אזהרה אחרים הינם הגדלת כבד או טחול, רגישות בחוט השדרה ואי-תקינויות פרי-אנאליות.

במידה והכאב מפחית את איכות החיים, יש לערוך בדיקה המבטיחה העדר הימצאות מחלה אורגנית.

יש להתייחס לגורמים פיזיולוגיים במהלך האבחנה והטיפול, למרות שהם עלולים שלא לסייע להבחין בין מחלה אורגנית לבין כאב תפקודי.

חינוך משפחתי הוא חלק חשוב מהטיפול, ויש להשתמש בשפה פשוטה ולהסביר שהכאב אמיתי, למרות שככל הנראה הוא איננו נובע ממחלה כלשהי.

מטרות הטיפול צריכות להיות החזרת התפקוד התקין וחזרה לבית הספר, ולא העלמת בעית הכאב.

הטיפולים התרופתיים צריכים להנתן במסגרת טיפול משולב, אינדיווידואלי להקלת הסימפטומים בחולה. ניתן להפחית את תדירות הסימפטומים או חומרתם באמצעות מתן תרופות לזמן מוגבל, כגון: טיפול מפחית חומציות, טיפול נוגד עוויתות, טיפול מרפה שרירים חלקים, מינון נמוך של תרופות פסיכיאטריות, או משלשלים לא סטימולנטים או נוגדי שלשול.

מחקר נוסף דרוש בכדי להגדיל את הידע אודות הבעיה. החוקרים ממליצים על תאור מפורט של הסימפטומים, העבודה והממצאים, תוך שימוש במדדים תקפים, הערכת ההבדלים בין תת-קבוצות של חולים עם סימפטומים שונים, מחקר באוכלוסיות מגוונות.

החוקרים מסכמים כי לאור מיעוט הממצאים המצויים בספרות בנושא זה, ישנו צורך בעריכת מחקרים לבדיקת התערבויות בילדים הסובלים מכאב בטן תפקודי. בנוסף, החוקרים מציינים כי קיים צורך בפיתוח תרופות המשנות את התפקוד הסנסו-מוטורי במערכת העצבים האנטרית, ולבדוק את יעילותם בילדים ובמתבגרים אלה, וכי יש לבחון מחדש את תפקידם של תרופות נוגדות דיכאון.

לידיעה במדסקייפ

Pediatrics. 2005;115:812-815, e370-e381