בחולים עם הפרעה דו-קוטבית, בפרט בגברים, קיים סיכון מוגבר משמעותית לאוסטיאופורוזיס, בהשוואה לאוכלוסייה הכללית, אך הטיפול בליתיום עשוי להפחית משמעותית את הסיכון למחלת העצם, כך עולה מתוצאות מחקר חדש שפורסמו בכתב העת JAMA Psychiatry.

במסגרת מחקר העוקבה הרטרוספקטיבי בחנו החוקרים את הנתונים אודות 22,912 חולים שקיבלו טיפול כנגד הפרעה דו-קוטבית בדנמרק בין 1996 ו-2019 והשלימו השוואה בין כל חולה עם 5 ביקורות תואמות לפי גיל ומין.

מבין החולים עם הפרעה דו-קוטבית, 38.2% קיבלו טיפול בליתיום, כאשר 73.6% קיבלו טיפול אנטי-פסיכוטי, 16.8% טופלו ב-Valproate ו-33.1% טופלו ב-Lamotrigine.

לאחר חציון מעקב של 77 שנים, שיעורי היארעות אוסטיאופורוזיס ל-1,000 שנות-אדם עמדו על 8.70 בקרב חולים עם הפרעה דו-קוטבית, בהשוואה להיארעות של 7.84 בביקורות (יחס סיכון של 1.15). הקשר בין הפרעה דו-קוטבית ובין אוסטיאופורוזיס היה בולט יותר בקרב גברים (יחס סיכון יחסי של 1.42) לעומת נשים (יחס סיכון יחסי של 1.07).

החוקרים מדווחים כי באלו עם הפרעה דו-קוטבית שקיבלו טיפול בליתיום תועד סיכון מופחת משמעותית לאוסטיאופורוזיס, בהשוואה לאלו שלא טופלו בליתיום (יחס סיכון יחסי של 0.62), לאחר תקנון לגיל, מין, מדד CCI (Charlson Comorbidity Index), שימוש בקורטיקוסטרואידים סיסטמיים, שימוש בתרופות סדטיביות ואבחנה של הפרעת אכילה. לא תועדה ירידה בסיכון לאוסטיאופורוזיס בקרב אלו המטופלים בתרופות אנטי-פסיכוטיות, Valproate או Lamotrigine.

מהנתונים עולה כי הסיכון המופחת לאוסטיאופורוזיס עם טיפול בליתיום תואר לאחר כשנתיים של טיפול (יחס סיכון של 0.77) ונותר יציב לאחר למעלה מארבע שנים (יחס סיכון של 0.76). מינון מצטבר גבוה יותר של ליתיום לווה בירידה גדולה יותר בסיכון לאוסטיאופורוזיס (P<0.001).

החוקרים מסכמים וכותבים כי ממצאי המחקר מדגישים את חשיבות בריאות העצם בטיפול בחולים עם הפרעה דו-קוטבית ואת ההשפעה המגנה האפשרית של ליתיום מפני מחלת עצם. הם קוראים להשלים מחקרים נוספים במטרה לבחון את ההשפעה המגנה של ליתיום מפני אוסטיאופורוזיס בחולים אלו.

JAMA Psychiatry, 2022

לידיעה במדסקייפ