מאת יהונתן ניסן, סטודנט לרפואה באוניברסיטת תל אביב ופרמדיק
קשה לאנשים “להשתקם” לחלוטין מהיסטוריה של השמנת יתר, גם כאשר הם מרזים מאוחר יותר ומגיעים למשקל בריא. מבוגרים אמריקאים שסבלו פעם מהשמנת יתר, אך מאוחר יותר השיגו ושמרו על BMI תקין, נרמלו רק חלק מהסיכון הקליני העודף הקשור להשמנה, כך עולה ממחקר שפורסם במפגש השנתי של האגודה האירופית לחקר הסוכרת (EASD).
“במצבים מסוימים, כמו יתר לחץ דם ודיסליפידמיה, נראה שההחלמה בעקבות ירידה חדה ב-BMI היא מוחלטת, בעוד שבמצבים אחרים, כמו סוכרת, ההחלמה היא הסתברותית. חלקם מחלימים, אך חלקם לא”, הסביר מחבר המחקר. הוא הוסיף כי “ירידה במשקל מתקנת את הנזק שנגרם כתוצאה מהשמנת יתר אצל אנשים מסוימים, אך היא אינה מתקנת באופן מלא את הנזק ואינה בהכרח מרפאת מסוכרת [סוג 2] באופן מלא ברבים אחרים”.
בתגובה לדבריו אמרה אחת מהמציגות בכנס, שאינה מעורבת במחקר, כי “העובדה שמחקרים שהשוו אנשים שמנים בעברם לאוכלוסייה במשקל תקין הדגימו שיפור ברמות הממוצעות של יתר לחץ דם ודיסליפידמיה באוכלוסייה היא יוצאת דופן”. היא הוסיפה כי “התצפית שאנשים שהצליחו לשמור על משקל תקין לאחר השמנת יתר בעבר היו עדיין בסיכון גבוה יותר לסוכרת בהשוואה לקבוצת המשקל התקין, מחזקת את הדיון על השמנת יתר כהפרעה מטבולית ולא בעיה של כניסת קלוריות ויציאה קלוריות”. היא ציינה גם מאמר שפורסם לאחרונה והציע מודל פחמימות-אינסולין להשמנה במקום מודל איזון קלורי, עם זאת, זה עדיין שנוי במחלוקת. היא גם הזהירה כי “תוצאות המחקר הזה משוות בין אוכלוסיות, אך התכנון והניתוח של המחקר אינם מאפשרים פרשנות של סיכון אינדיבידואלי הנובע משינויים במשקל”.
הממצא כי הגעה ל-BMI תקין לאחר תקופה של השמנת יתר יכול להשפיע על חלק מהסיכונים, אך לא על כל הסיכונים הקשורים להשמנה, מזכירה את ההשפעות של עישון, ציין מחבר המחקר. “עם זאת, זה תמיד זמן טוב לרדת במשקל”. והוסיף כי “השפעות חברתיות חייבות להילקח בחשבון בעת הערכת פערים ברמת האוכלוסייה בסיכון קרדיו-מטבולי הקשור להשמנה. להפסיק את ההשמנה הרבה יותר מסובך מבחירה או יכולת אינדיבידואלית”.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!