ממחקר חדש, שפורסם במהדורת דצמבר של Neurology, עולה כי יש קשר בין BMI גבוה ובין סיכון מוגבר לחלות במחלת פרקינסון בקרב גברים ונשים בגיל העמידה.
בשנים האחרונות, שני מחקרים פרוספקטיבים העריכו את הקשר בין השמנה והסיכון לחלות במחלת פרקינסון, אך התוצאות היו לא עקביות.
על מנת לחקור את הנושא יותר,החוקרים בדקו את הקשר בין BMI והסיכון לחלות במחלת פרקינסון ב-22,367 גברים פינים וב-23,439 נשים פיניות בין הגילאים 25-59, שהיו ללא מחלת פרקינסון בנקודת ההתחלה. נעשה שימוש במודלי Cox proportional hazards להערכת HR של מחלת פרקינסון מקרית עבור רמות שונות של BMI.
במהלך תקופה ממוצעת של 18.8 שנים, 272 גברים ו-254 נשים פיתחו מחלת פרקינסון מקרית. הגיל הממוצע בעת האבחון היה 62.6 שנים ו-64.3 שנים בגברים ובנשים בהתאמה. השכיחות הכוללת של מחלת פרקינסון הייתה גבוהה יותר בגברים לעומת נשים, אך מחלת פרקינסון עלתה עם הגיל בשני המינים.
לאחר תקנון לערפלנים, ה-HR של מחלת פרקינסון עבור גברים עם BMI של מתחת ל-23, 23 עד 24.9, 25 עד 26.9, 27 עד 29.9 ו-30 ומעלה היו 1.00, 1.97, 1.83, 2.34 ו-2.44. עבור נשים ה-HR בהתאמה היו 1.00, 1.50, 1.65, 1.79 ו-1.77. בשילוב של גברים ונשים ה-HR היו 1.00, 1.70, 1.70, 2.02 ו-2.03.
קשר ישיר בין BMI והסיכון למחלת פרקינסון נמצא בנבדקים בני 25 עד 59, בקרב מי שעישן ומי שאף פעם לא עישן וגם בקרב נבדקים, שאובחנו כסובלים ממחלת פרקינסון לפני או אחרי גיל 65.
המנגנון מאחורי הקשר בין השמנה והסיכון למחלת פרקינסון אינו ברור. בעבר דווח כי לדופמין יש תפקיד חשוב בבקרה על צריכת אוכל. מחקר, שנעשה לאחרונה, מראה כי לנבדקים שמנים יש זמינות נמוכה יותר של רצפטורים D2 לדופמין בסטריאטום בהשוואה לנבדקים במשקל תקין, דבר שיכול להביא להפרעות אכילה ולהשמנה.
ההפחתה ברצפטורים D2 לדופמין בנבדקים שמנים אלה יכולה לייצג down רגולציה המפצה על העלייה ברמת הדופמין, דבר שיכול לגרום לעקה חימצונית ולמוות נוירונים דופמינרגיים.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!