מחקר זה עקב אחר מטופלים עם פרכוסים טוני־קלוניים כלליים (GTC’s), הידועים כחמורים ביותר מבחינת תחלואה, שלהם פגיעה באיכות חיים וסיכון מוגבר ל־SUDEP (תמותה פתאומית בלתי מוסברת בחולי אפילפסיה).

האנליזה שפורסמה כללה 115 מטופלים החווים GTC’s. חציון הגילים היה 18 שנים (מחציתם ילדים), משך מחלה ממוצע של 10 שנים, ול־76% מהמטופלים פגיעה קוגניטיבית. עוד נמצא כי טרם השתלת ה־VNS נכשלו המטופלים בממוצע של שישה קווי טיפול תרופתיים שונים.

תוצאות המחקר מצביעות על שיפור בולט ומתגבר:  לאחר שנה של טיפול ב־VNS, נצפתה ירידה חציונית של 73.9% בתדירות ההתקפים, כאשר 37% מהמטופלים דיווחו על חופש מהתקפים. לאחר שנתיים נצפתה ירידה חציונית של 77% בפרכוסים ו־43% חופש מהתקפים טוני־קלוניים.

מלבד ההפחתה הכמותית, נרשמה גם ירידה בחומרת ההתקפים עצמם. בעוד 52.8% מהמטופלים דיווחו בתחילת המחקר על תסמינים פוסט־איקטליים חמורים או חמורים מאוד, שיעור זה ירד ל־26.3% בלבד לאחר שנתיים, ירידה של כ־50%. בנוסף, לאחר שנתיים חלה הפחתה ברורה, של כ־70%, בשיעור האשפוזים והביקורים במיון בגלל התקף.

החוקרים מציינים שאפילו ששיעור ה-SUDEP לא נמדד ישירות, העובדה כי GTC’s נחשבים לגורם סיכון מרכזי לתמותה פתאומית, ובמיוחד כאשר תדירותם עולה על שלושה התקפים בשנה, מחזקת את ההערכה שהפחתה משמעותית בתדירות ההתקפים עשויה לשאת עימה גם תרומה פוטנציאלית להפחתת סיכון זה. עניין חשוב נוסף הוא העובדה שמדובר בשיפור שהושג ללא שינוי בעומס התרופתי, מה שמחזק את המסקנה כי ההשפעה נובעת מהטיפול ב־VNS עצמו ולא בעקבות גורמים אחרים.

סיכום החוקרים
ממצאי CORE-VNS מחזקים את מקומו של ה־VNS כחלופה טיפולית יעילה ובטוחה עבור חולים עם GTC’s עמידים לתרופות אנטי־פרכוסיות. בנוסף, הנתונים מעלים שאלות קליניות חשובות באשר לעיתוי ההתערבות. הודגם כי התחלת טיפול ב־VNS בשלבים מוקדמים יותר של המחלה תוכל להוביל לתועלת רבה אף יותר, הן מבחינת שליטה בהתקפים והן בהיבט של מניעת סיבוכים עתידיים.

למאמר