בקרב חולים עם אבחנה של הפרעת דיכאון מג’ורית לאחר אבחנה של סוכרת מסוג 2 תועדה וריאביליות גדולה יותר משמעותית ברמות המוגלובין מסוכרר, בהשוואה לחולים עם אבחנה של דיכאון מג’ורי לפני התפתחות סוכרת וחולים ללא הפרעת דיכאון מג’ורית, כך עולה מנתונים חדשים שטרם עברו סיקור עמיתים ופורסמו באתר MedRxiv.

החוקרים בחנו את הנתונים ממאגר UK Biobank, אשר כלל באופן פרוספקטיבי מבוגרים בגילאי 40-69 שנים אשר התגוררו בבריטניה בין 2006 עד 2020. הם זיהו חולים עם סוכרת מסוג 2 על-פי קודי אבחנה, תיעוד המוגלובין מסוכרר מעל 6.5%, מרשם לטיפול בתרופות להורדת רמות סוכר בדם, או דיווח עצמי על אבחנה של סוכרת מסוג 2 בגיל 35 שנים ומעלה. חולים שלא ענו על קריטריונים אלו הוגדרו כמטופלים ללא סוכרת מסוג 2 וניתן היה לכלול אותם בקבוצת הביקורת.

עוד זיהו החוקרים משתתפים עם הפרעת דיכאון מג’ורית על-בסיס היסטוריה של אבחנה של דיכאון מג’ורי לפחות פעמיים בתיק הרפואי. הם חילקו את המשתתפים לשלוש קבוצות: סוכרת ללא דיכאון מג’ורי, אבחנה של דיכאון מג’ורי לפני אבחנת סוכרת, או אבחנה של דיכאון מג’ורי לאחר אבחנת סוכרת.

המדגם כלל 9,264 חולים עם סוכרת מסוג 2, אשר היו במעקב לאורך חציון של 7.6 שנים: 82% ללא דיכאון מג’ורי, 13% עם דיכאון מג’ורי לפני אבחנת סוכרת ו-5% עם דיכאון מג’ורי שאובחן לאחר אבחנת סוכרת.

הוריאביליות בערכי המוגלובין מסוכרר בקרב החולים הייתה גבוהה יותר ב-14% באלו עם אבחנה של דיכאון מג’ורי לאחר אבחנה של סוכרת מסוג 2, בהשוואה לאלו עם סוכרת מסוג 2 ללא אבחנה קלינית של דיכאון מג’ורי, הבדל שהיה מובהק סטטיסטית.

מהנתונים עולה כי לא חלה עליה משמעותית בוריאביליות המוגלובין מסוכרר לאורך זמן בחולים עם אבחנה של דיכאון מג’ורי לפני אבחנה ראשונית של סוכרת מסוג 2.

השינויים בממוצע המוגלובין מסוכרר לאורך זמן היו דומים בשלוש קבוצות החולים על-פי אבחנה של דיכאון מג’ורי.

החוקרים מסכמים וכותבים כי ממצאי המחקר מעידים כי בחולים שפיתחו סוכרת מסוג 2 ולאחר מכן אובחנו עם הפרעת דיכאון מג’ורית מצויים בסיכון מוגבר להתפתחות הפרעה במשק הסוכר.

מתוך אתר MedRxiv

לידיעה במדסקייפ