הערכה ומעקב אחר רמות BNP (Brain Natriuretic Peptide) בחולים בסיכון גבוה לאי-ספיקת לב עשויות להפחית את השכיחות בטווח הארוך של פגיעה בתפקוד החדרי ואי-ספיקת לב, כמו גם את היארעות אירועים קרדיווסקולאריים מג’וריים, כך עולה מתוצאות מחקר חדש שהוצגו במהלך כנס מדעי מטעם ה-American College of Cardiology.

החוקרים שהציגו את תוצאות מחקר STOP-HF הסבירו כי המחקר כלל חולים בסיכון גבוה לאי-ספיקת לב עתידית, כאשר 69% סבלו מיתר לחץ דם ו-27% אובחנו עם סוכרת.

החוקרים ביקשו לבחון אם באמצעות גישה זו ניתן להעריך את אוכלוסיית החולים הגדולה ולזהות את החולים המצויים בסיכון אמיתי, מאחר שההגדרה של יתר לחץ דם וסוכרת אינה מסייעת לרופאים. רמות BNP מסייעות בזאת ולכן עוזרות מחלקת את אוכלוסיית החולים הענקית הזו לשתי קבוצות דיכוטומיות אלו עם רמות BNP חריגות ואלו עם רמות תקינות. באלו עם ערכים תקינים יש נתונים התומכים כי אין חשש לחולים. כעת נראה כי עם תכנית קרדיווסקולארית אגרסיבית לזיהוי חולים עם רמות BNP גבוהות, ניתן להגן עליהם מפני התפתחות אי-ספיקת לב והופעת סיבוכים קרדיווסקולאריים אחרים.

מדגם המחקר כלל 1,235 חולים בגילאי 40 ומעלה מ-39 מרפאות ראשוניות בדרום-מזרח אירלנד. כל המשתתפים היו ללא תסמינים, אך עם לפחות גורם סיכון אחד להפרעה בתפקוד חדר שמאל או אי-ספיקת לב. כל החולים עברו בדיקות סקר קרדיווסקולאריות כל שנה, כולל בדיקות סקירה לרמות BNP. בקבוצת הביקורת, הרופאים לא היו מודעים לרמות BNP, בעוד שרופאים בקבוצת ההתערבות יכלו להשתמש ברמות BNP להכוונת הטיפול בחולים.

בחולים עם רמות BNP גבוהות מ-50 פיקוגרם למ”ל, בדיקת אקו-לב בוצעה והמידע נמסר לרופא המשפחה ולשירות הקרדיולוגי. בנוסף, ניתן טיפול להפחתת הסיכון של החולה באלו עם רמות BNP מוגברות, כולל הדרכה להפחתת סיכון למחלות לב וכלי דם והערכה עם השירות הקרדיולוגי.

לאחר מעקב ממוצע של 4.3 שנים, תוצא הסיום העיקרי, שהוגדר בשכיחות הפרעה בתפקוד חדר שמאל ואי-ספיקת לב, תועד ב-59 מבין 608 חולים בקבוצת הביקורת (9.7%) וב-37 מבין 627 חולים בקבוצת ההתערבות (5.9%). ממצאים אלו תורגמו להבדל מובהק סטטיסטית עם ירידה של 42% בסיכון היחסי (P=0.013). עוד נרשמה ירידה בשיעורי אשפוזים דחופים בשל אירועים קרדיווסקולאריים מג’וריים עם טיפול בהנחיית רמות BNP (מ-45.2 ל-1,000 שנות-מטופל בקבוצת הביקורת ל-24.4 ל-1,000 שנות אדם בקבוצת ההתערבות). ממצאים אלו תורגמו לירידה של 46% בסיכון היחסי לאשפוזים על-רקע מחלות לב וכלי דם.

במהלך הכנס הסבירו החוקרים כי ההבדל העיקרי בין קבוצת הביקורת וההתערבות נגע לטיפול במעכבי RAAS (Renin-Angiotensin-Aldosterone-System). בתחילת המחקר, 40% מהמשתתפים בקבוצת הביקורת וההתערבות טופלו במעכבי RAAS, אך בקבוצת ההתערבות נרשמה עליה של 14% בשימוש בתרופות אלו, בהשוואה לעליה של 8% בקבוצת הביקורת. למרות זאת, לא זוהו הבדלים בערכי לחץ הדם בין שתי הקבוצות, כאשר בשתיהן נרשמה ירידה ממוצעת של 10 מ”מ כספית בלחץ הדם.

החוקרים מציינים כי כ-50% מהחולים בקבוצת הביקורת ובקבוצת ההתערבות נטלו טיפול בסטטינים, ונרשמה עליה דומה בשימוש בסטטינים במהלך תקופת המחקר. עם זאת, זוהה  הבדל משמעותי בירידה בערכי LDL במהלך המעקב, ממצא המעיד על שיפור בהיענות לטיפול בסטטינים בחולים בקבוצת ההתערבות.

מתוך כנס מדעי מטעם ה-American College of Cardiology

לידיעה במדסקייפ