מנתונים ממחקר PRESERVE עולה כי אין עדיפות לעירוי תוך ורידי של סודיום-ביקרבונט או NAC (N-Acetylcysteine), בהשוואה לעירוי תוך-ורידי של סליין נורמלי, בהפחתת שיעור אירועים חריגים או נזק כלייתי חד על-רקע חומר ניגוד בחולים לאחר התערבות כלילית מילעורית.

ברקע למחקר מסבירים המומחים כי שיעורי נזק כלייתי על-רקע חומר ניגוד עומדים על 7% מבין החולים לאחר התערבות כלילית מילעורית בארצות הברית ומלווה בסיכון מוגבר לתחלואה ועליה של פי עשר בסיכון לתמותה לאחר 30 ימים.

ההנחיות הנוכחיות מטעם SCAI (Society for Cardiovascular Angiography and Interventions) תומכות במתן סודיום-כלוריד ומתרחקות ממתן סודיום-ביקרבונט ואינן ממליצות על NAC. הנחיות ה-AHA/ACC ממליצות על מתן תוך-ורידי של נוזלים, אך ללא אזכור ספציפי של תמיסת הנוזלים המומלצת.

בשנה שעבר, מחקר PRESERVE לא הצביע על תועלת למתן סודיום-ביקרבונט על-פני סודיום כלוריד או NAC פומי בהשוואה לפלסבו במניעת תמותה, צורך בדיאליזה, או עליה של לפחות 50% בריכוז קריאטינין לאחר 90 ימים בקרב קרוב ל-5,000 חולים עם מחלת כליות כרונית, שהשלימו אנגיוגרפיה כלילית (4.4% לעומת 4.7%; 4.6% לעומת 4.5%).

במסגרת מחקר PRESERVE חולקו באקראי החולים לטיפול תוך-ורידי בתמיסת סודיום-ביקרבונט 1.26% או תמיסת סודיום-כלוריד 0.9% ו-NAC במינון 1,200 מ”ג, שניתן פעמיים ביום או פלסבו. מתן הנוזלים ניתן לפי פרוטוקול עם שלושה טווחי מינון/זמן/קצב: 3-12 מ”ל/ק”ג לפני אנגיוגרפיה, 1-1.5 מ”ל/ק”ג/שעה במהלך אנגיוגרפיה/PCI ו-1-3 מ”ל/ק”ג/שעה לאחר אנגיוגרפיה.

הגיוס למחקר הופסק לאחר שניתוח ביניים של הנתונים הדגים העדר הבדל מובהק בשיעורי התוצא העיקרי בין הקבוצות. בקבוצת החולים לאחר התערבות כלילית מילעורית לא תועדו הבדלים בהערכת התוצא העיקרי של המחקר בהשוואת סודיום-ביקרבונט אל מול סליין נורמאלי, או בהשוואת NAC אל מול פלסבו. נפרופתיה על-רקע חומר ניגוד גם לא הייתה שונה משמעותית בין הקבוצות.

מעבר לאי-הכללת חולים בסיכון גבוה מאוד, מגבלות אחרות של המחקר כוללת את העובדה שמדובר במדגם שבעיקרו גברים, עם עוצמה מוגבלת מאחר ומדובר בתת-מחקר המבוסס על מספר חולים קטן; עם זאת, התוצאות בכללותן עולות בקנה אחד עם מחקר האב.

מתוך כנס ה-SCAI

לידיעה במדסקייפ