בחולים שלא קיבלו קודם לכן טיפול באינסולין, התחלת טיפול באינסולין טוג’או (Glargine 300) לוותה בשיעור נמוך יותר של אירועי היפוגליקמיה, ירידה דומה ברמת המוגלובין מסוכרר ומינון אינסולין דומה, בהשוואה להתחלת טיפול באינסולין לנטוס (Glargine 100), כך מדווחים חוקרים במאמר שפורסם בכתב העת Advances in Therapy. החלפת טיפול מתכשירי אינסולין בזאלי אחרים לטוג’או לוותה במינונים נמוכים יותר משמעותית של אינסולין בזאלי, עם פחות אירועי היפוגליקמיה, ללא הבדל בהשפעה על ריכוז המוגלובין מסוכרר.

במסגרת המחקר הנוכחי ביקשו החוקרים לבחון הבדלים במינונים ובתוצאות הקליניות לפני ואחרי התחלת טיפול בטוג’או בחולים עם סוכרת מסוג 2, או לאחר החלפה לטיפול בטוג’או, במטרה לקבוע אם התועלת שתועדה במחקרים קליניים מתורגמת לתנאי עולם אמיתי.

מדובר במחקר רטרוספקטיבי שהתבסס על רשומות רפואיות אודות חולים שהחלו טיפול באינסולין לנטוס או טוג’או, או החליפו לטיפול בטוג’או מאינסולין בזאלי אחר. במסגרת המחקר נבחנו ההבדלים במינונים ובתוצאות הקליניות לפני ואחרי התחלת או החלפת הטיפול.

בקרב חולים שלא קיבלו טיפול קודם באינסולין והחלו טיפול באינסולין בזאלי, לא תועדו הבדלים במינון הסופי בין אלו שהחלו בטיפול בטוג’או ואלו שהחלו טיפול בלנטוס (0.43 יחידות/ק”ג לעומת 0.44 יחידות/ק”ג, בהתאמה). בשתי הקבוצות תועדה ירידה משמעותית בריכוז המוגלובין מסוכרר (1.21 אחוז לעומת 1.12 אחוז, בהתאמה). הסיכון היחסי לאירועי היפוגליקמיה לאחר התחלת טיפול בטוג’או היה קטן יותר, בהשוואה לסיכון לאחר התחלת טיפול בלנטוס (0.31, רווח בר-סמך של 0.12-0.81, P=0.018), במינונים יומיים דומים.

המינון היומי של אינסולין בזאלי היה נמוך יותר משמעותית לאחר החלפה לטיפול בטוג’או מטיפול באינסולין בזאלי אחר (0.73 יחידות/ק”ג לפני ההחלפה לעומת 0.58 יחידות/ק”ג לאחר ההחלפה, p=0.02). ריכוז המוגלובין מסוכרר ממוצע היה נמוך יותר משמעותית לאחר החלפה לטוג’או, בהשוואה לריכוז שתועד טרם החלפת הטיפול.  שיעור אירועי היפוגליקמיה לכל שנת-מטופל היה נמוך יותר משמעותית (סיכון יחסי של 0.17, p<0.0001).

ממצאי המחקר מעידים כי בתנאי העולם האמיתי, תועדה עדיפות לטיפול בטוג’או במונחים של שיפור איזון ההמוגלובין מסוכרר ואירועי היפוגליקמיה.

Adv Ther, October 26, 2017