פורסם לראשונה ב-UNIVADIS

הקדמה:

מחקרים קליניים שונים הוכיחו בעבר כי טיפול תרופתי בחסמי בטא משפר הישרדות לאחר אוטם שריר הלב, אך המינון הניתן למטופלים כיום נמוך בהרבה ממינון המטרה שנבדק במחקרים אלו. מחקר חדש שפורסם ב- Journal of the American College of Cardiology קובע כי המינונים הנהוגים כיום יעילים במידה שווה למינונים גבוהים בשיפור ההישרדות לאחר אוטם לבבי.

תקציר:

חסמי בטא הוכחו בעבר כמשפרים הישרדות בחולים לאחר אוטם שריר הלב. בפועל, לעיתים קרובות ניתנים חסמי בטא במינונים נמוכים מאלו שנבדקו במחקרים הקליניים שהוכיחו את יעילותם. מחקר זה בחן את הקשר בין מינון חסמי בטא להישרדות לאחר אוטם שריר הלב.

מחקר רב-מרכזי זה כלל 7,057 מטופלים לאחר אוטם חריף בשריר הלב. המחקר בחן את מינון חסמי הבטא איתם שוחררו המטופלים מבית החולים, בהשוואה למינון המטרה של חסמי הבטא כפי שנבדק במחקרים קליניים. המטופלים חולקו ל-4 קבוצות לפי מינון חסמי הבטא באופן הבא: עד 12.5% ממינון המטרה, 12.5-25%, 25-50% ומעל 50% ממינון המטרה. המחקר בדק את תמותת המטופלים לאחר שנתיים, וערך התאמה בעזרת ציון הטייה.

תוצאות המחקר כללו 6,682 מטופלים עם הישרדות חציונית של 2.1 שנים, מרביתם שוחררו מבית החולים תחת טיפול בחסמי בטא (91.5%) כאשר מינון חסמי הבטא הממוצע עמד על 38.1% ממינון המטרה במחקרים קליניים. המחקר לא מצא קשר בין מינונים גבוהים של חסמי בטא ליתרון הישרדותי. כמו כן, שיעור התמותה היה נמוך יותר תחת טיפול בחסמי בטא לעומת שיעור התמותה ללא טיפול, ללא קשר למינון שניתן בשחרור (P < 0.0002).

ערכי Hazard Ratio (HR) לתמותה אחרי שנתיים חושבו ביחס לתמותת החולים שטופלו במינונים גבוהים (מעל 50% ממינון המטרה) והיו דומים בכל קבוצות מינוני חסמי הבטא. מטופלים שטופלו בעד 12.5% הציגוHR של 0.862 (95% CI 0.677-1.098), בדומה לערכי HR של כ-0.799 (95% CI 0.635-1.005) ו-0.963 (95% CI 0.765-1.213) שנצפו במטופלים שטופלו ב-12.5-25% וב-25-50%  ממינון המטרה, בהתאמה.

מסקנת המחקר היא כי לא הודגם יתרון הישרדותי למטופלים אשר טופלו במינון חסמי בטא הקרוב למינונים שנבדקו במחקרים קליניים. מסקנות המחקר מציפות את הצורך בביצוע מחקרים נוספים במטרה למצוא מינון חסמי בטא אופטימלי במטופלים לאחר אוטם שריר הלב.
Goldberger JJ et al. J Am Coll Cardiol. 2015 Sep 29;66(13):1431-41.