במחקר חדש שפורסם בכתב העת BMJ Open מצאו חוקרים כי ריכוז קובאלט בדם הינו גורם סיכון משמעותי לכשל מפרקי.
ההנחיות הנוכחיות בארצות הברית ובבריטניה ממליצות כנגד בדיקות שגרתיות של רמות יוני מתכת בדם, אך לאור נתוני המחקר החוקרים ממליצים לשקול מחדש המלצות אלו. החוקרים מאמינים כי ריכוז הסף של קובאלט בדם הינו 2 מיקרוגרם לליטר, כאשר הם ממליצים על מעקב הדוק יותר אחר חולים לאחר ציפוי משטח מפרק הירך עם תותב מסוג מתכת על מתכת עם רמות קובאלט בדם של מעל 4 או 5 מיקרוגרם לליטר.
החוקרים החלו בתכנית בדיקות סקירה ליוני מתכת בדם בשנת 2007. במחקר הנוכחי הם סקרו את הנתונים והתוצאות ב-278 חולים לאחר החלפת משטח מפרקי וציפוי משטח מפרק הירך. החוקרים ערכו ניתוח רטרוספקטיבי להערכת רמות קובאלט בדם לאורך זמן והערכת ההישרדות לקביעת הקשר עם כשל שניוני בשל תופעות לוואי לשרידי מתכת.
השערת החוקרים הייתה כי ריכוז קובאלט בדם יעלה עם הזמן שיחלוף לאחר הניתוח, עם הבדלים בין גברים ונשים וללא תלות בגיל החולים. הם שיערו כי גודל השתל ישפיע גם הוא על רמות הקובאלט מאחר ששתלים קטנים יותר נוטים יותר לשחיקה ולכן לשחרור קובאלט.
החוקרים מצאו כי ריכוז קובאלט בדם הינו גורם סיכון חיובי ומשמעותי לכשל המפרק וכי הדרישה לניתוח חוזר הייתה נמוכה יותר משמעותית לאחר ניתוח ציפוי משטח ירך מסוג ברמינגהם, בהשוואה להחלפת המשטח המפרקי, וכי בגברים נרשם סיכון מופחת ב-66% לכשל מפרקי, בהשוואה לנשים.
ריכוז קובאלט בדם של מעל 20 מיקרוגרם לליטר לווה לעיתים קרובות בצביעת מתכת ברקמה ופירוק עצם. התפתחות נזק לרקמה רכה היה מורכב יותר, כאשר בנשים ובחולים לאחר ניתוח החלפת המשטח המפרקי היו בסיכון גבוה יותר עם חשיפה למינונים דומים של שרידי מתכת.
החוקרים מסכמים וכותבים כי עליה בריכוז היונים מעידה על הסיכון לכשל מוקדם של התותב ועשויה לשמש להכוונת בירור נוסף או הקפדה על מעקב הדוק יותר.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!