בחולים עם מחלת שיוגרן תועדה עליה של 68% בסיכון הכולל למחלה ממארת, בהשוואה לאוכלוסייה הכללית, כאשר ממאירויות המטולוגיות תרמו יותר מגידולים סולידיים לסיכון המוגבר, כך עולה מנתונים שפורסמו בכתב העת Seminars in Arthritis & Rheumatism. מחלות ממאירות היו אחראיות לקרוב לרבע ממקרי התמותה, כאשר אבחנה בגיל מבוגר, עישון, לימפאדנופתיה, הגדלת טחול וקריוגלובולינמיה זוהו כמנבאים עיקריים של הסיכון הנ”ל.
המחקר הפרוספקטיבי נועד לבחון את הסיכון לממאירות בקרב חולים עם מחלת שיוגרן וכללו 314 חולים (גיל ממוצע של 66 שנים, 94.6% נשים) לאורך מעקב חציוני של 9.5 שנים. החוקרים אספו מידע בתחילת המחקר ולאורך המעקב אודות ביטויים סיסטמיים, סמנים סרולוגיים, מדדי פעילות מחלה ומשטרי טיפול. הם חישבו את יחס ההיארעות המתוקן להשוואת היארעות מחלות ממאירות בין המשתתפים במחקר ובין האוכלוסייה הכללית.
מהנתונים עולה כי 7.01% מהחולים פיתחו ממאירות לאורך תקופת המעקב; מבין אלו, 50% פיתחו ממאירות המטולוגית – בכל המקרים מדובר היה בלימפומה שאינה הודג’קין – כאשר 50% נותרים אובחנו עם גידול סולידי.
בחולים עם מחלת שיוגרן תועדה עליה של 68% בסיכון להתפתחות ממאירות, בהשוואה לאוכלוסייה הכללית (יחס היארעות מתוקן של 1.68, רווח בר-סמך 95% של 1.68-1.69), בעיקר בשל סיכון מוגבר לממאירות המטולוגיות (יחס היארעות מתוקן של 3.55, רווח בר-סמך 95% של 3.54-3.56) לעומת גידולים סולידיים (יחס היארעות מתוקן של 1.54, רווח בר-סמך 95% של 1.53-1.55).
גיל מבוגר יותר באבחנה, עישון, לימפאדנופתיה, הגדלת טחול וקריוגלובולינמיה זוהו כמנבאים בלתי-תלויים של הסיכון לממאירות.
מבין 42 מקרי תמותה, מחלה ממארת הייתה אחראית ל-23.8% ממקרי התמותה, כאשר הסיכון היחסי עמד על 2.21 לתמותה בחולים עם היסטוריה או אבחנה חדשה של מחלה ממארת.
החוקרים מסכמים וכותבים כי ממצאי המחקר מדגישים את החשיבות של זיהוי מוקדם של חולים בסיכון גבוה למחלות ממאירות ומסייעים בהגדרה טובה יותר של מודלים לניבוי הסיכון לממאירות.
Seminars in Arthritis and Rheumatism, May 4, 2025
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!