מתוצאות מחקר גדול שכלל חולים עם פרפור פרוזדורים עם דימום ממערכת העיכול תלת טיפול אנטי-תרומבוטי, השבת טיפול נוגד-קרישה פומי מלווה בשיעורי הישרדות טובים יותר לאחר שנתיים ושיעורי הישרדות טובים יותר ללא אירוע מוחי, בהשוואה לחולים בהם לא חודש הטיפול, למרות הסיכון המוגבר לדימומים.
במסגרת המחקר ביקשו החוקרים לבחון את הסיכונים לתמותה מכל-סיבה, תרומבואמבוליזם, דימום מג’ורי והישנות דימום ממערכת העיכול על-רקע חידוש טיפול אנטי-תרומבוטי לאחר דימום ממערכת העיכול בחולים עם פרפור פרוזדורים.
המדגם הדני (1996-2012) כלל את כל החולים עם פרפור פרוזדורים ששוחררו מבית החולים לאחר דימום ממערכת העיכול תחת טיפול אנטי-תרומבוטי. חידוש הטיפול כלל תרופה אנטי-תרומבוטית אחת או יותר, כולל נוגדי-קרישה ונוגדי-טסיות. המעקב החל 90 ימים לאחר השחרור והחוקרים בחנו את הסיכון לתמותה מכל-סיבה, תרומבואמבוליזם, דימום מג’ורי והישנות דימום ממערכת העיכול.
4,602 חולים נכללו במחקר (גיל ממוצע של 78 שנים). בתוך שנתיים, 39.9% מהחולים הלכו לעולמם (1,745 חולים), 12% פיתחו תרומבואמבוליזם, 17.7% אובחנו עם דימום מג’ורי וב-12.1% מהחולים שלא חידשו טיפול אנטי-תרומבוטי תועדה הישנות של דימום ממערכת העיכול. בהשוואה לאי-חידוש הטיפול, החוקרים זיהו סיכון מופחת לתמותה מכל-סיבה עם חידוש טיפול נוגד-קרישה פומי (יחס סיכון של 0.39), נוגד-טסיות (0.76) ושילוב נוגד-קרישה פומי עם נוגד-טסיות (0.41), וזוהה סיכון מופחת לתרומבואמבוליזם עם חידוש טיפול נוגד-קרישה פומי (0.41), טיפול נוגד-טסיות (0.76) ושילוב של טיפול נוגד-טסיות ונוגד-קרישה (0.54). חידוש טיפול נוגד-קרישה פומי בלבד היה המשטר היחיד שלווה בסיכון מוגבר לדימום מג’ורי (1.37), בהשוואה לאי-חידוש הטיפול; עם זאת, ההבדל בסיכון להישנות דימום ממערכת העיכול לא היה מובהק סטטיסטית בין חולים שחידשו את הטיפול האנטי-תרומבוטי ובין אלו שלא חידשו את הטיפול.
החוקרים כותבים כי בקרב חולים עם פרפור פרוזדורים שפיתח ודימום ממערכת העיכול תחת טיפול אנטי-תרומבוטי, חידוש טיפול נוגד-קרישה פומי בלבד לווה בתוצאות טובות יותר מבחינת שיעורי התמותה מכל-סיבה וסיכון לאירועים תרומבואמבוליים, בהשוואה לחולים שלא חידשו את הטיפול. עם זאת, גישה זו לוותה בעליה בסיכון לדימומים.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!