בהשוואה למשטר טיפול המבוסס על הפרין, טיפול המבוסס על Bivalirudin מלווה בסיכון מוגבר לאוטם שריר הלב ותרומבוזיס של התומכן, לצד סיכון נמוך יותר לדימומים, בחולים המיועדים להתערבות כלילית מילעורית (PCI או Percutaneous Coronary Intervention), כך עולה מתוצאות מחקר חדש, שפורסמו בכתב העת Lancet.

החוקרים ערכו חיפוש במאגרי Medline, Cochrane Library ותקצירי כנסים, לזיהוי מחקרים אקראיים להערכת Bivalirudin אל מול הפרין בחולים המיועדים ל-PCI. תוצא היעילות העיקרי היה היארעות סיבוכים לבביים מג’וריים עד 30 ימים לאחר הפעולה. תוצאי סיום משניים כללו תמותה, אוטם שריר הלב, רה-וסקולריזציה עקב איסכמיה ותרומבוזיס של התומכן. תוצא הבטיחות העיקרי היה דימומים מג’וריים עד 30 ימים לאחר הפרוצדורה.

החוקרים בחנו נתונים מ-16 מחקרים, עם קרוב ל-34,000 משתתפים, מהם 2,422 פיתחו סיבוכים לבביים מג’וריים ו-1,406 פיתחו דימום מג’ורי. החוקרים זיהו עליה בסיכון לסיבוכים לבביים מג’וריים עם טיפול מבוסס Bivalirudin, בהשוואה לטיפול המבוסס על הפרין (יחס סיכון של 1.09, P=0.0204), שנבע בעיקר עקב אוטם שריר הלב (יחס סיכון של 1.12) וככל הנראה גם רה-וסקולריזציה עקב איסכמיה (יחס סיכון של 1.16) עם Bivalirudin, בהשוואה להפרין, ללא השפעה על שיעורי התמותה. הטיפול ב- Bivalirudin לווה בעליה בסיכון לתרומבוזיס של התומכן (יחס סיכון של 1.38, p=0.0074), שנבע בעיקר מעלה במקרים חדים של STEMI (ST-segment Elevation Myocardial Infarction).

בסיכומו של דבר, טיפול מבוסס Bivalirudin הפחית את הסיכון לדימום מג’ורי (יחס סיכון של 0.62, p<0.0001), אך היקף ההשפעה השתנה משמעותית (p<0.0001) בתלות בשימוש במעכבי Glycoprtein IIb/IIIa אם שימשו בעיקר בקבוצת הטיפול בהפרין (0.53, p<0.0001), באופן אקראי בשתי הקבוצות (0.78, p=0.25), או באופן מתוכנן בשתי הקבוצות (1.07, p=0.53).

החוקרים קוראים לרופאים לקחת בחשבון את הנתונים הללו בנוגע לסיכון והתועלת של שני משטרי הטיפול בבחירת טיפול נוגד-קרישה מתאים בחולים המיועדים להתערבות כלילית מילעורית.

The Lancet, Volume 384, Issue 9943, Pages 599 606