מחקר חדש המתפרסם ב- Molecular Psychiatry צפוי כנראה להפסיק את המחלוקת באשר ליעילות התרופות מקבוצת ה-SSRI לטיפול בדיכאון. בעבר נטען, שהאפקט שנצפה במחקרים הקליניים מבוקרי הפלצבו היה בעצם אפקט פלצבו שנבע מכך שהמטופלים בקבוצת הטיפול הפעיל חשו את תופעות הלוואי של הטיפול, הבינו שהם בקבוצת הטיפול הפעיל ולכן גם חשו הקלה גדולה יותר בתסמיני הדיכאון…

במחקר הנוכחי החוקרים התמקדו במטופלים שלא חוו תופעות לוואי תחת טיפול ב- paroxetine ו- citalopram. הממצאים הראו בבירור שמטופלים אלה נהנו משיפור מובהק בתסמיני הדיכאון בהשוואה לפלצבו.

כאמור, החוקרים ביצעו אנליזה פוסט הוק שכללה את כל המחקרים שנתמכו ע”י התעשיה, ואשר נרשמו ב-FDA כמחקרים מבוקרי פלצבו של סיטאלופראם ופארוקסטין במבוגרים עם דיכאון מג’ורי, ואשר נעשה שימוש במדדי HDRS (ר”ת של Hamilton Depression Rating Scale) וכללו הערכה למשך 6 שבועות . נכללו באנליזה 15 מחקרים.

יעד האנליזה המרכזי , אשר השווה בין אלו שהשלימו המחקר על תרופה פעילה ללא תופעות לוואי מוקדמות לבין מטופלים על פלצבו (עם וללא תופעות לוואי), מצא שבהתייחס לירידה ב-HDRS , הייתה ירידה גדלה יותר במשתתפים בקבוצת הטיפול הפעיל.

אפקט הירידה היה 0.48 נקודות לסיטאלופראם ו-0.33 לפרוקסטין .

החוקרים מדווחים שגם במטופלים בטיפול הפעיל שדיווחו על תופעות לוואי מוקדמות היה שיפור גדול יותר בסימפטומים בהשוואה לאלה שקיבלו פלצבו, כאשר חומרת תופעות הלוואי לא חזתה את מידת התגובה לטיפול.

מס’ מבחני רגישות שנעשו, למשל לנתח את התוצאות ע”פ הסיכום של 17 הסעיפים של HDRS כפרמטר למידת האפקט, או להוציא מהאנליזה את כל המשתתפים עם תופעות לוואי , כולל אלה בקבוצת הפלצבו, או אנליזה על האוכלוסייה לפי פרוטוקול של כוונה לטפל, כולם הדגימו תוצאות דומות לאלו שנמצא בניתוח המרכזי.

החוקרים מסכמים כי הממצאים המראים שגם פארוקסטין וגם סיטאלופראם מדגימים בבירור עדיפות לעומת פלצבו , גם כאשר אינם גורמים לתופעות לוואי, כמו גם חוסר הקשר בין חומרת תופעות לוואי לתגובה, סותרים את התיאוריה שהאפקט של נוגדי הדיכאון הוא אפקט פלצבו בלבד הנגרם בשל המודעות לתופעות הלוואי שהן גורמות.

.

Molecular Psychiatry., July 25