מתוצאות מחקר חדש עולה כי בחולים צעירים, המטופלים בנוגדי-דיכאון או פסיכותרפיה לאור הפרעות חרדה, עליה דומה בסיכון להתנהגות אובדנית, ללא תלות בסוג הטיפול. ממצאים אלו תומכים בעדויות לפיהן נוגדי-דיכאון אינם מובילים בעצמם להתנהגות אובדנית, אלא המחלה הפסיכיאטרית עשויה להיות האשמה בכך.

הממצאים מבוססים על מחקר CAMELS (Child/Adolescent Anxiety Multi-Modal Extended Long-term Study), שבחן את התוצאות בצעירים ומתבגרים במשך עד חמש שנים לאחר טיפול לחרדה. הטיפול כלל מתןSertraline , טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, או שילוב של השתיים.

המחקר המקורי כלל 488 חולים ומצא כי ההשפעות הבולטות ביותר של הטיפול תוארו בחולים תחת טיפול משולב, לאחריהם חולים תחת טיפול קוגניטיבי-התנהגותי ואלו שטופלו בנוגדי-דיכאון, בהם תועדו השפעות דומות.

בהערכת התוצאות ארוכות הטווח במהלך מעקב של חמש שנים, החוקרים בחנו את הקשר בין טיפול לחרדה ובין התנהגות אובדנית, קשר בעל חשיבות רבה בעיקר בשל אזהרת קופסא שחורה מטעם מנהל המזון והתרופות האמריקאי לאחר מספר מחקרים שקשרו בין התרופות למחשבות אובדניות.

אזהרת קופסא שחורה הורחבה בשנת 2007 וכללה את המגבלה החשובה לפיה דיכאון עצמו קשור עם הסיכון לאובדנות.

במחקר המעקב נכללו 319 צעירים, בגילאי 7-17 שנים, שלקחו חלק במחקר CAMS המקורי, 54.9% מהם נטלו טיפול ב-SSRI (Sertraline היה הכי נפוץ ושימש ב-37.6%); 7.8% נטלו SNRI , 12.2% נטלו נוגד-דיכאון אחר ו-43.9% נטלו תרופות אחרות.

בסיכומו של דבר, 33% מהחולים במחקר המעקב (CAMELS) דיווחו על אירועים אובדניים. מבין חולים אלו, 32.7% דיווחו על מחשבות אובדניות, שתוארו כרצון למות ו-8.5% דיווחו על התנהגות אובדנית.

הסיכון להתנהגות אובדנית היה גבוה יותר משמעותית באלו שנטלו SSRI, בהשוואה לאלו שלא נטלו מעולם טיפול זה (יחס סיכויים של 2.72), כמו גם בקרב אלו שנטלו טיפול בהווה, בהשוואה לאלו שנטלו SSRI בעבר (יחס סיכויים של 1.93).

לא תועד סיכון מוגבר להתנהגות אובדנית, עם זאת, בקרב אלו שנטלו SSRI בעבר ואלו שמעולם לא נטלו את התרופות.

הסיכון להתנהגות אובדנית על-רקע שימוש כלשהו בנוגדי-דיכאון, בהשוואה לאלו שלא נטלו כלל טיפול זה, היה גם כן מובהק סטטיסטית (יחס סיכויים של 2.34). עליה דומה בסיכון תועדה עם טיפול פסיכותרפי, בהשוואה לאלו שלא טופלו בגישה זו (יחס סיכויים של 2.50).

גורמים שנקשרו עם סיכון מוגבר להתנהגות אובדנית כללו מרווח זמן ארוך בין ביקורי הטיפול, חומרת דיכאון ותסמיני דיכאון לפי דיווח-ילדים.

עוד עלה מהמחקר כי בחולים שנכנסו להפוגה במחקר CAMS המקורי תועד סיכון מופחת להתנהגות אובדנית במעקב ארוך הטווח ופחות תסמיני דיכאון. בנוסף, החוקרים מצאו כי תסמיני דיכאון משמעותיים יותר לפני הטיפול ניבאו את כל תוצאות מצב הרוח. הפרעות בתפקוד המשפחתי וחוויות חיים שליליות ניבאו מחשבות אובדניות.

מתוך כנס ה-ADAA

לידיעה במדסקייפ