מומחה בינלאומי שהרצה בכינוס האיגוד לפסיכו-אונקולוגיה בבית האגודה למלחמה בסרטן, התריע מפני הגישה שעלולה לגרום לחולים להרגיש ‘אשמים’ במחלתם. במקום זאת, צריכה להיות חשיבה ריאלית תוך התייחסות לסיכונים, לצרכים ולדרך של כל חולה להתמודד איתם.
“למרות שנמנעתי ממחשבות מעיקות ורעילות, סלחתי לכולם, עשיתי מדיטציה, הסרטן חזר. האם החסרתי משהו?”, שואל חולה סרטן במסגרת מחקר שהתפרסם בכתב העת היוקרתי Cancer. חולה זה אינו לבד ושאלתו הקשה מתברר, מעסיקה חולים רבים. זאת, למרות שמחקרים מקיפים רבים שנערכו בשנים האחרונות, לא מצאו הבדלים בשיעורי ההישרדות או הישנות המחלה, בין חולים שהתמקדו ב”מחשבות חיוביות” לבין קבוצות הביקורת.
החוקרים מסכמים ומזהירים כי הטענה שחולי סרטן יכולים “לנצח” את מחלתם כאשר הם מאמצים גישות חיוביות ומתמקדים בתוצאות החיוביות של מצבם, מרמזת שחולים שמחלתם מתקדמת, או חזרה, נכשלו כביכול במאבק שלהם, כתוצאה מכך שלא נקטו בגישות אלו, או לא עשו זאת ‘טוב’ מספיק.
חשוב להדגיש כי התערבות פסיכו סוציאלית עשויה לשפר משמעותית את איכות החיים, אך לא להאריכם.
בסוף השבוע התקיים הכינוס השנתי של האיגוד לפסיכו-אונקולוגיה בבית מטי לזכרה של מטילדה רקאנטי, בית האגודה למלחמה בסרטן בגבעתיים, במסגרתו הרצה פרופ’ ג’יימס קויאן, מאוניברסיטת פנסילבניה בארה”ב והמרכז הרפואי באוניברסיטת גרונינגן בהולנד. פרופ’ קויאן ערך סקירה של המחקרים העיקריים בתחום גוף, רגש ונפש.
בהרצאתו, הפריך פרופ’ קויאן מיתוסים, אמונות וגישות תרבותיות ביחס לחשיבותם של הרוח והרגש ביחס למחלות הסרטן, והדגיש את הנזק שעלול להיגרם לחולה הסרטן כתוצאה מגישות אלו. כך לדוגמה, כבר ב-1979 פרופ’ Greer במחקרו ב- Lancet מצא, כי הישנות של מחלת הסרטן היתה שכיחה יותר בקרב חולים שנקטו בהכחשה, או כאלו שהיו בעלי “רוח לחימה”, לעומת חולים שהגיבו בהשלמה עם מחלתם, או שחשו תחושות של חוסר-אונים.
ב-2002 Petticrew ערך סקירה שיטתית ב-BMJ ביחס למחקרים שבחנו את השפעת ההתמודדות הפסיכולוגית על הישרדות והישנות של מחלת הסרטן. ברוב המחקרים לא נמצא קשר בין רוח-לחימה, או תחושת חוסר אונים, לבין הישרדות או הישנות המחלה. ממצאים חיוביים דווחו כמחקרים קטנים, או בעלי פגמים מתודולוגיים. הוא סיכם את מאמרו: “אנשים שחולים בסרטן, לא צריכים להרגיש לחץ לאמץ דפוס התמודדות מסוים כדי לשפר את סיכויי ההישרדות, או להפחית הסיכון להישנות המחלה”.
במחקר שפרסם פרופ’ קויאן ב- Cancer ב-2007, בו נחקרו 1,100 חולים אשר מתוכם נפטרו 650, לא נמצא קשר סטטיסטי משמעותי בין סוגי התחושות הריגשיות של החולים לתוצאות מחלתם. במחקרו מ-2007 שפורסם ב-Psychological Bulletin קבע קויאן, כי אף מחקר לא מצא שטיפול פסיכו-תרפי שיפר הישרדות, למשל בחולות סרטן שד מתקדם. (בזמנו פורסם מחקר שטען זאת ע”י פרופ’ שפיגל, אך גם הוא עצמו לא הצליח לאשש את ממצאיו במחקרים חוזרים).
מחקרו של אנדרסן (Cancer 2008) מדגיש כי צריך להימנע מלהעביר את האשמה על החולה שלא חשב חיובי מספיק, לא צחק מספיק, או לא לחם מספיק. הלחץ המופעל עליו לבטא חשיבה וגישה חיובית, אינו מאפשר לו לבטא את המצוקה האמוציונאלית שהוא חווה.
החוקרת, פרופ’ Anne Harrington טוענת כי “זה מלחיץ לשמור חזות חיובית, לא פחות מאשר להיות במצב רוח לא טוב. זה מאד מלחיץ לשחק כל הזמן את תפקיד הלוחם האופטימי”. ופרופ’ Wortman שאלה ב-2004: “האם מטילים ‘אשמה’ כזאת על נפגעי טראומה, ומצפים שיחושו בושה כאשר אינם מצליחים למצוא משהו טוב במה שקרה להם”?. חוקרים אף הגדירו זאת כ”טרור של החשיבה החיובית”.
רבים מצטטים ושואבים כוח מהספורטאי לאנס ארמסטרונג, אך הזוכה האולימפי ההולנדי Maarten Van der Weijen שרואיין לאחר שאובחן לפני כשנתיים כחולה סרטן, התנגד לגישתו של ארמסטרונג. לטענתו, המסר שלאנס מעביר, מצביע על כך שזו אשמת החולה כאשר הוא לא מתגבר על מחלתו, ועל פי גישה זו “החולה לא נלחם מספיק טוב”. לדעתו, כאשר אתה מאובחן, אתה צריך להתמודד עם הרגשות המציפים אותך ולהתרכז בטיפול בעזרת הצוות הרפואי. “הלחץ לחשוב חיובי ולהלחם כדי להחלים, עלול להיות נטל כבד על החולים”, אמר. “מעולם לא הוכח שאתה יכול להחלים כתוצאה מחשיבה חיובית או רוח לחימה”.
לסיכום, טען פרופ’ קויאן, כי יש להגן על החולים מטיעונים פסאודו-מדעיים שמגזימים באחריות של החולים למצבים ולמנוע מהם תחושה של אשמה שלא ניצחו את הסרטן בגלל שלא היו חיוביים ולוחמים מספיק.
לקריאתו זו הצטרפו פרופ’ לאה ביידר, נשיאת האיגוד הישראלי לפסיכו אונקולוגיה, ששימשה בעבר כנשיאת האיגוד העולמי לפסיכו אונקולוגיה, ותזכה החודש בפרס על מפעל חיים מטעם ארגון חשוב זה. פרופ’ ביידר: “אסטרטגיות התמודדות שונות, מתאימות לחולים שונים. דפוסי ההתמודדות הינם תהליך, המשתנה במהלך המחלה. עידוד החולים להאמין שלחשיבה שלהם או ל”רוח הלחימה” שלהם יש יכולת שליטה על מחלתם, מוליכה לתחושת אשמה של החולים, כאשר מחלתם מתקדמת”. פרופ’ ביידר הדגישה עוד: “כאנשי מקצוע בתחום עלינו לאפשר לחולים ולבני משפחתם להתמודד עם המציאות, לקבוע את היעדים המתאימים להם, לאפשר להם לבטא את התחושות המציקות להם ולסייע להם להתמודד עם ההווה, תוך כדי הכנת הצרכים לעתיד”.
ד”ר שמעון ויין, מנהל היחידה הפליאטיבית במרכז “דווידוף” שבבילינסון, הסכים והוסיף: “להכריח את החולה לחשוב חיובי זהו צעד שעלול באופן פרדוקסלי לפגוע במנגנוני ההתמודדות של החולה, שלעיתים טבעי שירגיש עצוב. צעד כזה עלול אף לגרום לחולים לחוש תחושות אשמה אם מחלתו חזרה, למרות שניסו ‘כנראה ללא הצלחה’ לחשוב חיובית”.
“חשיבה שלילית” אינה האלטרנטיבה היחידה לחשיבה “חיובית”. צריכה להיות חשיבה ריאלית המתייחסת לסיכונים, לצרכים ולדרכים להתמודד איתם: אנשי הצוות הפסיכו סוציאלי שהאגודה למלחמה בסרטן מממנת ומכשירה, נועדו להעניק כלים כאלה, כדי לשפר את איכות חייהם של החולים ובני-משפחותיהם” סיכמה מירי זיו, מנכ”ל האגודה למלחמה בסרטן.
מקור: דוברת האגודה למלחמה בסרטן
הערת מערכת: כדי שלא תהי אי הבנה, יש ספרות התומכת בכך שדכאון פוגע בפרוגנוזה של חולי סרטן, ראו למשל המאמר שלהלן מחודש אוקטובר האחרון שבו ביצעו החוקרים מטהאנליזה : דיכאון והישרדות של חולי סרטן (מתוך Cancer)
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!