על-פי תוצאותיו של מחקר שפורסמו לאחרונה, flecainide או propafenone יכולים להנתן באופן עצמי בבטחה על-ידי חולים לא מאושפזים לבקרה על הישנות של פרפור עליות. גישה זו של “גלולה בכיס”  הפחיתה את שיעור הביקורים בחדר המיון.

החוקרים כותבים כי מתן flecainide ו-propafenone בבית החולים במנת העמסה יחידה דרך הפה נמצא יעיל ועדיף על מתן פלצבו בהפסקת פרפור עליות. הם מסבירים כי בחולים שסובלים מהישנות של פרפור עליות, משתמשים מזה זמן רב במתן טיפול מניעתי ארוך טווח באמצעות תרופות נוגדות הפרעת קצב. אולם, הצורך במתן יומי של תרופות נוגדות הפרעת קצב והסיכון להופעת תופעות לוואי הם שני חסרונות בולטים של הטיפול המניעתי לטווח הארוך.

החוקרים נתנו flecainide או propafenone דרך הפה להשגת קצב סינוסי בקרב 268 חולים שלא סבלו ממחלת לב או שסבלו ממחלת לב מתונה והגיעו לחדר המיון עם הופעה של פרפור עליות שנסבל היטב מבחינה המו-דינמית. כשלון הטיפול או תופעות לוואי גרמו לפסילתם של 58 מהחולים (22%) מהמשך המחקר. ביתר 210 החולים בוצעה הערכה של הטיפול העצמי באמצעות flecainide או propafenone מחוץ לבית החולים לאחר הופעת דפיקות לב חזקות. גילם הממוצע של הנבדקים היה 11 ± 59 שנים.

במהלך תקופת מעקב ממוצעת של 5 ± 15 חודשים, התרחשו 618 אפיזודות של הפרעות קצב בקרב 165 מהחולים (79%), מתוכן 569 אפיזודות (92%) טופלו בתוך 93 ± 36 דקות לאחר הופעת הסימפטומים. ב-534 מהאפיזודות (94%), נמצא הטיפול יעיל עם פרק זמן ממוצע של  84 ± 113 דקות עד להעלמות הסימפטומים.

139 מתוך 165 החולים שבהם התרחשה הישנות (84%) השיגו הקלה באמצעות גישת “הגלוגלה בכיס” במהלך כל אפיזודות הפרעת הקצב. מתוך 12 החולים שבהם הופיעו תופעות לווי (7%) במהלך אפיזודת הפרעת קצב אחת או בכמה אפיזודות, אחד חווה רפרוף פרוזדורי עם קצב חדרי גבוה מאוד, וב-11 הנותרים הופיעו סימפטומים לא לבביים. הגעות לחדר המיון והאישפוזים היו שכיחים פחות משמעותית במהלך המעקב מאשר במהלך השנה שלפני אפיזודת המטרה (P < .001 עבור שני המשתנים).

לאחר תקופה ממוצעת של 3 ± 7 חודשים, פרשו 27 (13%) מתוך 210 החולים מהמחקר, 13 מהם (6%) בשל אי-יעילות של התרופה, 7 מהם (3%) בשל אפיזודות מרובות שחייבו מתן טיפול מניעתי בתרופות נוגדות הפרעת קצב, 2 מהם (1%) בשל תופעות לוואי (רפרוף פרוזדורי עם קצב חדרי גבוה באחד ובחילות בשני), ו-5 מהם (2%) בשל בעיות פסיכולוגיות או אי-היענות.

מגבלות המחקר כוללות העדר השוואה אקראית של התרופות למול מתן פלצבו, וחוסר יכולת לבטל את האפשרות שחלק מאפיזודות דפיקות הלב המוגברות נגרמו בשל הפרעות קצב אחרות שאינן פרפור עליות.

החוקרים כותבים כי באוכלוסיה נבחרת, המסווגת על-פי רמת הסיכון של חולים הסובלים מהישנות של פרפור עליות, עשוי טיפול “הגלולה בכיס” להיות יישים ובטוח, עם שיעור הענות גבוה בחולים, שיעור נמוך של תופעות לוואי וירידה ניכרת בביקורים בחדר המיון ובאישפוזים בבית החולים. הם מוסיפים כי מתן טיפול מחוץ לבית החולים מצמצם את הצורך בהגעה עוקבת לחדר המיון ובאשפוז, דבר המפחית את העלויות הרפואיות הכרוכות בטיפול בפרפור עליות וכי יש להמשיך לבדוק את בטיחות גישה טיפולית זו, ללא הערכה קודמת של הטיפול בבית החולים.  

N Engl J Med. 2004;351:2384-2391

לידיעה במדסקייפ