מחקר חדש מה-BMJ מצביע על כך שבמטופלים העוברים PCI ראשוני, שימוש בהפרין לא מופרד + חוסמי GpIIb/IIIa וב-LMWH (הפרין במשקל מולקולארי נמוך – קלקסן) + חסמי GpIIb/IIIa היה האפקטיבי ביותר מבחינת אירועים קרדיווסקולרים, בעוד ששימוש ב-bivalirudin (אנגיומקס) היה הבטוח ביותר מבחינת דימומים.
מטרת החוקרים הייתה לחקור את התועלת היחסית של הפרין לא מופרד, LMWH וכן fondaparinux וביואלירודין כטיפולים אופציונליים במקרים של אוטם שריר הלב עם עליית מקטע ST (ובקיצור STEMI) המטופלים באמצעות התערבות כלילית מלעורית (PCI) .
החוקרים ביצעו השוואה של טיפולים מעורבים והשוואות ישירות במטה-אנליזות של מחקרים אקראיים בעידן של שימוש בתומכנים וחוסמי P2Y12 (קלופידוגרל, פרסוגרל, טיקגרלור)
בוצע חיפוש ב-MEDLINA , EMBASE , הרשם המרכזי של ספריית קוקריין למחקרים מבוקרים (CENTERAL) – של מחקרים אקראיים המשווים בין הפרין לא מופרד וחסמי GpIIb/IIIa , הפרין לא מופרד, ביואלירודין, פונדאפארינוקס, או LMWH + חסמי GpIIb/IIIa , עבור מטופלים שעברו PCI ראשוני.
יעד המחקר המרכזי ליעילות היה אירועים קרדיווסקולרים מג’וריים קצרי טווח (בבית החולים או תוך 30 יום) , ויעד הבטיחות המרכזי של המחקר היה שיעור הדימומים המג’וריים בטווח הזמן הקצר.
החוקרים מדווחים כי זיהו 22 מחקרים אקראיים שכללו ביחד 22,434 מטופלים. בהשוואה לטיפולים משולבים נמצא שהפרין לא מופרד בהשוואה להפרין לא מופרד + חסמי GpIIb/IIIa היה קשור לסיכון גבוה יותר לאירועים קרדיווסקולרים מג’וריים (סיכון יחסי 1.49, ברווח בר סמך של 1.21-1.84) , וכך גם שימוש בביואלירודין (סיכון יחסי 1.34, טווח 1.01-1.78) , וכן גם עבור פונדאפארינוקס (סיכון יחסי 1.78 בטווח 1.01-3.14) .
טיפול ב-LMWH + חסמי GpIIb/IIIa הראה את היעילות הגבוהה ביותר, ולאחריו הפרין לא מופרד + חסמי GpIIb/IIIa , ביואלירודין, הפרין לא מופרד, ופונדאפארינוקס.
ביואלירודין היה קשור עם הסיכון הנמוך ביותר לדימום מג’ורי (סיכון יחסי 0.47 , בטווח 0.3-0.74) בהשוואה להפרין לא מופרד + חסמי GpIIb/IIIa , או להפרין לא מופרד (סיכון יחסי 0.58, בטווח 0.37-0.9).
ביואלירודין, ולאחריו הפרין לא מופרד, LMWH + חסמי GpIIb/IIIa , הפרין לא מופרד + חסמי GpIIb/IIIa ופונדאפארינוקס היו הבטוחים ביותר מבחינת דימומים.
התוצאות היו דומות גם בהשוואת מטה-אנליזות ישירות: ביואלירודין היה קשור עם סיכון גבוה יותר של 39% , 44% ו-65% לאוטם שריר הלב, רהוסקולאריזציה דחופה, ופקקת בסטנט , בהתאמה, בהשוואה עם הפרין לא מופרד עם או ללא חסמי GpIIb/IIIa .
עם זאת, ביואלירודין היה קשור עם 48% סיכון נמוך יותר לדימומים מג’וריים בהשוואה להפרין לא מופרד + חסמי GpIIb/IIIa , ו-32% ירידה בסיכון לדימומים בהשוואה להפרין לא מופרד.
מסקנת החוקרים היא שבמטופלים העוברים PCI ראשוני, הפרין לא מופרד + חסמי GpIIb/IIIa ו-LMWH + חסמי GpIIb/IIIa הם הטיפולים האפקטיביים ביותר, בעוד שביואלירודין הוא הבטוח ביותר עם שיעורי הסיכון לדימומים הנמוכים ביותר.
לדעת החוקרים, מימצאים אלה יש לקחת בחשבון בעת בחירת הטיפול נוגד הקרישה במהלך ביצוע PCI ראשוני.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!