ע”פ מחקר חדש מה-Curr Med Res Opin טיפול באמצעות rivaroxaban (קסרלטו, באייר) קשור להתמדה גבוהה יותר ולפחות הפסקות טיפול בהשוואה ל-dabigatran (פרדקסה, בורינגר אינגלהיים) .

מטרת החוקרים הייתה אכן לבחון  את ההתמדה בטיפול והפסקות הטיפול בין מטופלים עם פירפור פרוזדורים שאינו מסתמי (NVAF) בארה”ב.

לצורך כך בוצע ניתוח רטרוספקטיב של מאגר מידע לאומי של מטופלי NVAF בריברוקסבן או דביגטרן  בין אוקטובר 2010 ומרץ 2013 . על כל המטופלים שנכללו באנליזה היה מידע קודם של 6 חודשים לפחות עבור כל מטופל על דיווח על אירוע שת תמותה באישפוז, סיום של המשך טיפול  או סיום תקופת המעקב.  

למטופלי ריברוקסבן “הוצמדו” מטופלים תואמים בדביגטרן ביחס של 1:1 תוך שימוש בטכניקה של ציון התאמה . הורץ מודל להערכת סיכון יחסי מסוג COX של אי התמדה והפסקת טיפול. התמדה הוגדרה כהעדר מצב שבו היה פער במימוש מרשם של יותר מ-60 יום. הפסקת טיפול הוגדרה כאי חידוש מימוש מרשם נוסף למשך 90 יום לפחות ועד לסוף תקופת המעקב.  

החוקרים מדווחים כי נכללו בסה”כ 30,337 מטופלי NVAF שהיו בטיפול בריברוקסבן או דביגטרן שעמדו בקריטריוני ההכללה . כל 7,259 מטופלי ריברוקסבן הותאמו ביחס של 1:1 למטופלי דביגטרן . בהשוואה למשתמשי דביגטרן, המטופלים בריברוקסבן היו בסיכון נמוך יותר של 11% להיות מוגדרים כלא מתמידים בהשוואה למטופלי דביגטרן (סיכון יחסי 0.89, בטווח 0.84-0.95) , וסיכון נמוך יותר של 29% להפסקת טיפול (סיכון יחסי 0.71, בטווח 0.66-0.77) .

החוקרים מציינים את מגבלות האנליזה לפיה ההתבססות היא על נתוני תביעות רפואיות וכן שהמידע על חידוש מרשמים עלול להיות משקף באופן מלא שימוש בפועל בתרופות. כמו כן אי התאמה בין הקבוצות עלולה להיות קיימת גם לאחר ההתאמה באמצעות ציוני התאמה שהתווספו למודל. כמו כן ייתכן שמעקב ארוך טווח יותר עשוי להיות מדוייק יותר בהערכת ההתמדה והפסקת הטיפול.

מסקנת החוקרים מכל מקום הן שבאנליזה זו שבה השתתפו מטופלים תואמים עם NVAF  ואשר הישוותה את ההיענות והפסקת הטיפול בין ריברוקסבן לדביגטרן נמצא שלריברוקסבן יתרון מבחינת ההיענות והפסקת הטיפול בהשוואה לדביגטרן.

Curr Med Res Opin.2015 Jul 27:1-31