בחולים עם דלקת מפרקים שגרונית (Rheumatoid Arthritis), יחס גבוה יותר של נתרן לאשלגן בשתן והפרשת נתרן מוגברת נקשרו עם פגיעה בזילוח כלי דם כליליים קטנים ואלו עשויים לשמש כסמנים למחלת לב באוכלוסייה זו, כך עולה מנתונים חדשים שפורסמו בכתב העת Clinical Rheumatology.
מטרת מחקר החתך הייתה לבחון את הקשר בין צריכת נתרן ואשלגן והיחס בין הפרשת נתרן ואשלגן בשתן ובין סמני מחלות לב וכלי דם בחולים עם דלקת מפרקים שגרונית. מדגם המחקר כלל 61 מבוגרים עם דלקת מפרקים שגרונית (גיל ממוצע של 62.4 שנים, 78.7% נשים) ממרפאת חוץ ביוון.
ההערכות כללו סמני דלקת, קצב פינוי גלומרולארי משוער, פעילות מחלה לפי DAS28 ומדדים רלבנטיים אחרים. הפרשת נתרן ואשלגן חושבה על-בסיס איסוף שתן לאורך 24 שעות. הערכת צריכת נתרן יומית התבססה על הפרשת נתרן בשתן של 93% וצריכת אשלגן יומית התבססה על ההנחה של ספיגה של 77% במערכת העיכול.
זילוח מיקרווסקולארי כלילי נבחן לפי SEVR (או Subendocardial Viability Ratio); נוקשות עורקית נבחנה על-פי מהירות גל דופק ומדד אוגמנטציה שתוקנן לקצב של 75 פעימות לדקה.
הפרשת נתרן ואשלגן בשתן לאורך 24 שעות הקבילו לצריכת מלח ואשלגן של 6.7 גרם ו-2.1 גרם, בהתאמה. יחס נתרן-אשלגן בשתן עמד בממוצע על 2.4, כאשר רק בשני חולים תועד יחס אופטימאלי של עד 1.
מניתוח הנתונים עולה קשר בין הפרשת נתרן בשתן ובין רמות גבוהות יותר של HDL (p=0.016) וחומצה אורית (p=0.028). עוד זוהה קשר בין הפרשת אשלגן בשתן ובין קצב פינוי גלומרולארי (p=0.004) וקשר שלילי עם פעילות המחלה ודלקת סיסטמית.
הפרשת נתרן בשתן (p=0.034) ויחס נתרן לאשלגן בשתן (p=0.026) נקשרו באופן בלתי-תלוי והפוך עם SEVR. לא תועד קשר בין הפרשת נתרן או אשלגן בשתן או בין יחס נתרן ואשלגן בשתן ובין סמני נוקשות עורקית.
החוקרים מסכמים וכותבים כי ממצאי המחקר מספקים עדויות חדשות התומכות בחשיבות צריכת נתרן ואשלגן בתזונה בכל הנוגע לבריאות הלב וכלי הדם בחולים עם דלקת מפרקים שגרונית.
Clin Rheumatol, Aug 1, 2025
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!