בדיקות מרובות של של DXA אינן משפרות את דיוק החיזוי של שברים קליניים בקרב נשים פוסטמנופאוזליות אשר הפסיקו ליטול אלנדרונט לאחר 4-5 שנים, כך עולה ממחקר חדש מ-JAMA INTERNAL .
לעומת זאת, גיל וצפיפות העצם (BMD) בשלב הפסקת הטיפול הוו את גורמי החיזוי החזקים ביותר לשברים קליניים במהלך תקופת מעקב של 5 שנים.
גם בדיקת DXA לאחר שנת הפסקת טיפול או בדיקת שיחלוף עצם (BTM) לאחר 1-2 שנים מהפסקת הטיפול לא הוסיפו מידע בעל ערך להערכת סיכון לשבר קליני.
באנליזה זו , המבוססת על מחקר ה-FLEX אשר בו השתתפו נשים בגילים 61-86 ושהיו במעקב בין 1998 ל-2003, החוקרים מצאו שרמת BMD נמוכה בירך בעת בדיקת DXA עם הפסקת הטיפול באלנדרונט הייתה קשורה לסיכון מוגבר לשבר.
יחס הסיכון לשבר בשלישון התחתון של ה-BMD של צוואר הירך בהשוואה לשני השלישונים האחרים 2.17 (בטווח 1.38-3.41) והיחס לשבר ע”פ צפיפות העצם בירך היה 1.87 (בטווח 1.2-2.92).
בסה”כ החוקרים מדווחים כי לאחר הפסקת טיפול של 4-5 שנים באלנדרונט כ-22% מהנשים חוות שבר תוך כ-5 שנים. גיל מבוגר יותר ו-BMD נמוך של הירך בזמן הפסקת הטיפול היו קשורים באופן חזק לסיכון מוגבר, אך כאמור לא השינויים בדיקת DXA לאחר שנה ולא השינויים בשנים 1-3 של ב-urinary type 1 collagen cross-linked N-telopeptide או מדדי עצם ספציפים של alkaline phosphatase היו קשורים לסיכון לשברים.
ע”פ המחברים זהו המחקר הראשון שבחן את התועלת של ביצוע בדיקות BMD ו-BTM כאמצעי ניטור לאחר הפסקת טיפול בביספוספונטים, המצביע על כך שבדיקות אלה אינן יעילות באיתור מטופלות בסיכון מוגבר.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!