חולים עם GCA (giant cell arteritis) זקוקים לטיפול ארוך טווח בסטרואידים על מנת לדכא את התהליכים הדלקתיים הסיסטמיים הנלווים למחלה, אך כיום רופאים מדווחים על טיפול אינדוקציה בפולסים במינון גבוה תוך ורידי של methylprednisolone, דבר המאפשר תקופה קצרה יותר של טיפול.

טיפול ב-GCA יכול להימשך שנתיים ואף יותר, והוא שם את החולים בסיכון לתופעות לוואי חמורות. אך מחקרים בבעלי חיים הראו כי מינונים הרבה יותר גבוהים מכפי הנמצאיםבשימוש כיום, יכולים לדכא לחלוטין GCA.

במחקר, שפורסם במהדורת אוקטובר של Arthritis and Rheumatism, השתתפו 27 נבדקים עם אבחנה חדשה (מאושרת בביופסיה) של GCA. הגיל הממוצע היה 74. 14 נבדקים חולקו רנדומאלית לקבל 3 ימים של פולסים תוך ורידים של methylprednisolone במינון של 15 mg/kg של משקל גוף אידיאלי כל יום (קבוצת סטרואידים תוך ורידים). 13 נבדקים קיבלו סליין תוך ורידי והיוו קבוצת פלצבו.

כל הנבדקים התחילו עם מנה אוראלית יחידה של 40 mg ביום של prednisone. כל עוד ה-GCA לא עברה התלקחות, מינון ה- prednisone ירד בהדרגה במשך שבועיים עד למינון של 30 mg ביום, אחר כך ל- 25, 20, 17.5, 15 ו-10 mg ביום. לאחר מכן, המינון ירד ב-1 mg ביום כל שבועיים.

לאחר 4 שבועות, כל הנבדקים הראו שיפור במצבם, רמות שקיעת הדם וחלבון CRP היו תקינות ולא הופיעו סיבוכים ווסקולרים חדשים.

לאחר 36 שבועות, 10 מתוך 14 הנבדקים בקבוצת הסטרואידים התוך ורידים ו-2 מתוך 13 נבדקי הביקורת היו ברמיסיה וקיבלו לא יותר מ-5 mg ליום של prednisone. התוצאות היו דומות לאחר 52 שבועות ולאחר 78 שבועות (p = 0.006 או נמוך יותר). לקבוצת הסטרואידים התוך ורידים גם היו פחות הישנויות במהלך המחקר.

לאחר 78 שבועות, חציון המינון המצטבר של prednisone אוראלי (ללא המינון התוך ורידי) היה 5636 mg ו-7860 mg בהתאמה (p = 0.001).

למרות התוצאות המבטיחות הללו, יש צורך במחקרים עם נבדקים נוספים ולתקופות יותר ארוכות על מנת לקבוע אם צורה זו של טיפול גם מורידה תופעות לוואי חמורות ונפוצות הקשורות לטיפול ארוך טווח בסטרואידים ומורידה את הסיכון לסיבוכים מאוחרים של ווסקוליטיס של GCA, כגון אנוריזמות אאורטליות.

Arthritis Rheum 2006;54:3310-3318

לידיעה במדסקייפ