גישה פולשנית במידה מינימלית לריפוי פרפור עליות, בעית קצב הלב השכיחה ביותר, אורכת מחצית מהזמן הנדרש לביצוע הפרוצדורה הניתוחית המסורתית ויעילה באותה מידה.
החוקר הראשי, ד”ר Damiano, מסביר כי הממצאים מראים שהטכניקה קלה הרבה יותר לביצוע אך פועלת טוב בדיוק כמו הגישה הפולשנית יותר. לדבריו אלו הן חדשות טובות שכן משמעותן היא שיותר מנתחים יכולים לבצע את הפרוצדורה וניתן יהיה ליישמה בכל החולים הסובלים מבעית קצב זו.
פרפור עליות משפיע על יותר משני מיליון אמריקאים. באופן רגיל, אותות חשמליים מעוררים את ההתכווצות המסונכרנת של שרירי שתי עליות הלב. בפרפור עליות, מתפשטת הרשת הכאוטית של האימפולסים דרך העליות וגורמת לחדרים לרעוד במקום להתכווץ באופן מתואם. התוצאה היא סימפטומים של כאב וסיכון מוגבר משמעותית ללקות בהתקף לב או בשבץ. למעשה, פרפור עליות גורם ל-15% מכלל מקרי השבץ בארצות-הברית.
טיפול תרופתי עשוי לשכך את הסימפטומים בחלק מהחולים, אך לא לפתור את הבעיה. בשנת 1987 פיתחו חוקרים דרך ריפוי כירורגית הקרויה פרוצדורת ה”מבוך” Cox של המיעדת ליצור בקרה על האימפולסים הבלתי יציבים הללו. במהלך ביצוע הפרוצדורה יוצרים המנתחים חתכים קטנים שמיקומם מדויק בעליות הלב. החתכים גורמים להיווצרות רקמת צלקת המהווה מחסום שכולא את האותות החשמליים הבלתי-תקינים ב”מבוך” הבריקדות. רק מסלול אחד נותר שלם, והוא מאפשר מעבר של האימפולסים ליעדם הנכון.
פרוצורה זו, עם שיעור הצלחה גבוה מ-90%, גררה מהפכה בטיפול בפרפור עליות. אולם, היא קשה לביצוע מבחינה טכנית ולכן איננה מבוצעת לעיתים קרובות. על המנתחים גם לעצור באופן זמני את פעימת הלב ולהשתמש במכשיר לב-ריאה שימלא את מקום הלב בהזרמת הדם בכדי לבצע את החתכים. לכן, לא כל החולים בריאים דים בכדי לעבור את הניתוח.
ד”ר Damiano ושותפיו פיתחו חלופה תוך שימוש באלקטרודות שמעבירות זרם דרך חתך ברקמת הלב, וכך יוצרות חום והורגות רצועה דקה של רקמה. וריאציה זו של פרוצדורת ה”מבוך” של Cox יוצרת רקמת צלקת שחוסמת באופן דומה את מעבר האימפולסים הבלתי-תקינים הגורמים לפרפור העליות.
הם הצליחו להחליף את רוב החתכים של Cox בפגעים שנוצרים תוך שימוש בגישה החדשה, שהינה פחות פולשנית, בקרב 40 חולים שסבלו מפרפור עליות וטופלו בין ינואר 2002 לאוקטובר 2003.
באופן כללי, היתה הצלחת הפרוצדורה זהה להצלחת הקבוצה בביצוע הפרוצדורה המסורתית של Cox בין ינואר 1988 לינואר 2002. כל החולים שרדו לאחר הניתוח, וכ-15% מהם נזקקו לקוצב לב לאחר הניתוח בכדי לסייע להם לשמור על קצב לב תקין. במעט מעל 90% מהחולים שנערך אחריהם מעקב במהלך 6 חודשים עדיין נמצא קצב לב תקין.
ההבדל היחיד שניכר בין החולים במחקר זה והחולים הקודמים להם שעברו את הניתוח המסורתי היה משך זמן הניתוח. ביצוע הפרוצדורות המסורתיות ארך 93 דקות בממוצע, ואילו פרוצדורות הגישה החדשה ארכו 54 דקות בממוצע, בלבד.
ד”ר Damiano מציין כי קיצור זמן הניתוח חשוב עבור בטיחות החולים ועבור שיפור התוצאה המתקבלת שכן קיצור הפרוצדורה יפחית את משך הזמן בו החולה נדרש להתחבר למכונת לב-ריאה. הוא מסכם כי כיום עובדים הוא ושותפיו למחקר על פיתוח גישה שתאפשר בעתיד לבצע את ניתוח הטיפול בפרפור עליות על גבי הלב הפועם.
The Journal of Thoracic and Cardiovascular Surgery, Vol. 128(4), pp. 535-542, October 2004.
e-Med Tools
קצר קולע וממוקד
e-Med סמינרים
אי-מד תחקירים
Medscape Tools
Journal Club
מרכזי מידע ושירות
Facebook
מידע למפרסם
מאגר תרופות
מאגר אנשי המקצוע
אינדקס שימושי
חדשות משה"ב
eMed HealthClub
מחקרים קליניים
השאירו תגובה
רוצה להצטרף לדיון?תרגישו חופשי לתרום!