עד כמה שכיחים אירועים של תופעות לוואי בקהילה? באיזו תכיפות הם חמורים או מסכני חיים? מדוע הם מתרחשים? מה ניתן לעשות על מנת להפחית את שכיחותם, חומרתם והשלכותיהם? אם חקירת נושא זה היתה קלה, היה בידינו מידע רב. קבוצת חוקרים ביצעה חקר שיטתי של תופעות לוואי בקהילה , בעיה הדורשת תשומת לב מרובה.

שיפור הטיפול התרופתי מחייב הערכה טובה יותר של ההשפעות שלו, החיוביות כמו גם השליליות. המאמר פתח את הדלת להערכות אלה ומהממצאים עולה כי עלינו להיות מודאגים כקלינאים וכחוקרים. מידע נוסף שיצטבר במשך הזמן יביא להגדרות מדויקות יותר של הבעיה ויחנוך יוזמות לזהות, להפחית ולמנוע תופעות לוואי תרופתיות בקהילה. בהיעדר יוזמות אלה, ולאור המספר העולה של תרופות הזמינות לטיפול באוכלוסיה מזדקנת, בעיה זו רק תלך ותחמיר.

תופעות לוואי תרופתיות בקרב מטופלים בקהילה

תופעות לוואי תרופתיות, המוגדרות כפגיעות הנגרמות עקב תרופות, מתרחשות לעיתים תכופות בקרב חולים מאושפזים. אולם, על אף שרוב המרשמים ניתנים מחוץ לבית החולים, קיים רק מידע מועט בקשר לתופעות לוואי המתרחשות בקהילה. מטופלים שאינם מאושפזים משיגים ונוטלים את תרופותיהם בעצמם. מכיוון שהמפגשים עם הרופא נערכים לסירוגין, הדיווח על בעיות המתעוררות אינו תכוף. בנוסף, חוסר תיעוד ראוי בקהילה והעלות הגבוהה מגבילים את היעילות של ביקורת תיק החולה, שהיא הדרך הנפוצה ביותר לאיתור תופעות לוואי בחולים מאושפזים. גורמים אלה מקשים על זיהוי תופעות לוואי בקהילה.

בבוסטון נערך מחקר שמטרתו לקבוע את התדירות, הסוג, החומרה וההשלכות של תופעות לוואי תרופתיות בקהילה. בנוסף, החוקרים העריכו את מידת היכולת למנוע תופעות אלה ואפיינו דרכי מניעה וטיפול.

מתוך 661 מטופלים שנענו לסקר, 25% חוו תופעת לוואי תרופתית. 13% מהאירועים דורגו במידת חומרה רצינית, 11% היו ניתנים למניעה ו – 28% היו ניתנים לטיפול. מספר התרופות הממוצע היה גבוה יותר במטופלים שחוו תופעות לוואי מאשר במטופלים שלא חוו תופעות לוואי: המספר הממוצע של אירועים למטופל עלה בעשרה אחוזים עבור כל תרופה נוספת. אף מאפיין אחר לא היה שונה באופן משמעותי בין שתי הקבוצות.

תופעות לוואי רציניות כללו קצב לב איטי סימפטומטי, תת לחץ דם סימפטומטי, ודימום בדרכי העיכול. דוגמא לתופעת לוואי שהיתה ניתנת למניעה היא פריחה אלרגית במטופל שנרשמה לו אנטיביוטיקה מסויימת על אף רגישות מתועדת. דוגמא לתופעת לוואי שניתנת לטיפול היא חוסר תיפקוד מיני ממושך במטופל עקב מתן תרופה נוגדת דיכאון מקבוצת SSRI שלא הופסקה על אף הסימפטום. 63% מתופעות הלוואי שהיו ניתנות לטיפול נבעו מכך שהמטפל לא הגיב לדיווח על התופעה ו 37% נבעו מכך שהמטופל לא דיווח על התופעה. התרופות בעלות שכיחות האירועים הגבוהה ביותר היו קורטיקוסטרואידים, משככי כאבים לא נרקוטיים ופניצילינים. השכיחות הגבוהה ביותר של תופעות לוואי הניתנות למניעה או לטיפול ארעו בשימוש בתרופות ממשפחת SSRI , חוסמי תעלות סידן ותרופות אנטי דלקתיות לא סטרואידליות.

שיפורים ביכולת הניטור והתגובה לתופעות לוואי הינם חשובים כדרך למניעת תופעות לוואי בקרב המטופלים בקהילה. בנוסף, שיפור התקשורת בין המטפל והמטופל יכול להפחית את השכיחות של ארועים אלה.

במאמר מערכת שליווה מאמר זה צוינו מספר מגבלות של המחקר. בהתחשב בעובדה כי חלק מתופעות הלוואי הן תסמינים המתרחשים באוכלוסיה באופן בלתי-תלוי בתרופות (כגון כאבי ראש, עייפות, נדודי שינה) יתכן ונעשתה הערכת יתר של שכיחות הארועים. על מנת לקבוע בביטחון את השכיחות האמיתית של תופעות לוואי תרופתיות בקהילה יש לבצע השוואה בין מטופלים הנוטלים את התרופה לבין מטופלים דומים שאינם נוטלים אותה. על אף המגבלות שצוינו אין להפחית מחשיבות המחקר שהעלה לדיון את הנושא החשוב של תופעות לוואי בקהילה. נשאלת השאלה על מי מוטלת האחריות להפחית ממספרם וחומרתם של ארועים אלה. והתשובה זוהי בעיה של כולנו. על הרופאים להשתמש במערכות ממחושבות על מנת למנוע תופעות לוואי שנובעות מכתב יד לא קריא, מינון לא נכון, אינטראקציות בין-תרופתיות ואלרגיות.

על הרוקחים מוטלת המשימה לתשאל את המטופל באופן שגרתי בכל הנוגע לתסמינים ספציפיים ולא ספציפיים. רוקחים ורופאים יוכלו לשתף פעולה על מנת לשפר את הטיפול התרופתי.

לבסוף, מרפאות חוץ יכולות לבצע סריקות שגרתיות של מטופלים על מנת לאתר ארוע פוטנציאלי ולהביאו לידיעת הרופא כך שבמהלך הביקור במרפאה, הטיפול בו יהיה יעיל יותר.

N Engl J Med 348: 1556-1564