רמות אשלגן חריגות בדם במהלך ניטור ארוך-טווח מלוות בשיעורי תמותה מוגברים בחולי אי-ספיקת לב, בין אם הרמות נבחנו באופן קטגורי או רציף, כך עולה מתוצאות מחקר חדש, שפורסמו בכתב העת Circulation. בדומה, נוכחות הפרעה ממושכת ברמות אשלגן בדם לוותה בסיכון מוגבר לתמותה, בהשוואה לחולים בהם רמות אשלגן נשמרו או שבו לערכים התקינים.
במסגרת המחקר ביקשו החוקרים לקבוע את הקשר בין רמות אשלגן בדם במהלך המעקב ובין תמותה מכל-סיבה במחקר פרוספקטיבי של חולים אשר שוחררו מאשפוז בשל אי-ספיקת לב חדה.
רמות אשלגן בדם נבחנו בכל מפגש עם הרופא, כולל אשפוזים ומרפאות חוץ. ניתוח סטטיסטי שימש להערכת הקשר בין רמות אשלגן בדם ובין תמותה.
מדגם המחקר כלל 2,164 חולים, עם סך כולל של 16,116 מדידות אשלגן בדם. רמות אשלגן בדם בעת השחרור בבית החולים עמדו בממוצע על 4.3 מא”ק/ליטר. היפוקלמיה (ריכוז אשלגן פחות מ-3.5 מא”ק/ליטר), נורמוקלמיה (3.5-5.0 מא”ק/ליטר) והיפרקלמיה (מעל 5 מא”ק/ליטר) תועדו באשפוז הראשוני ב-77 חולים (3.6%), 1,965 חולים (90.8%) ו-122 חולים (5.6%), בהתאמה.
לאחר חציון מעקב של 2.8 שנים, 1,090 חולים הלכו לעולמם (50.4%). מניתוח רב-משתני של רמות אשלגן בדם ותמותה עלה קשר לא-לינארי (בצורת U), עם סיכון גבוה יותר בשני קצוות הפיזור. בדומה, יחסי הסיכון המתוקנים להיפוקלמיה והיפרקלמיה, בהשוואה לנורמוקלמיה, עמדו על 2.5 ו-1.55, בהתאמה. יתרה מזאת, שינויים דינאמיים ברמות אשלגן נקשרו באופן בלתי-תלוי עם הבדלים משמעותיים בסיכון לתמותה. התנרמלות של רמות אשלגן בדם נקשרה בקשר בלתי-תלוי עם סיכון מופחת לתמותה.
החוקרים מסכמים וכותבים כי ממצאי המחקר מעידים על החשיבות הפרוגנוסטית של הפרעות ברמות אשלגן בדם בחולים לאחר אשפוז בשל אי-ספיקת לב.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!