הריון מרובה עוברים כרוך בסיכונים רבים. כאשר ישנם ארבעה עוברים או יותר, ממליצים הרופאים בדרך כלל לעשות “דילול עוברים”, כלומר להרוג מקצת מהעוברים, בכדי להעלות את סיכויי שאר העוברים להיוולד ולחיות. האם ובאילו מקרים מותר לעשות כן על פי ההלכה?

אישה בהריון עם חמישיית עוברים פנתה אל המכון לרפואה והלכה בשאלה מורכבת וקשה: רופאי הנשים עמם היא מתייעצת, קובעים באופן חד משמעי שהסיכויים שכל חמשת העוברים ישרדו ויחיו לאחר הלידה הוא אפסי. ומאידך, אם בשלבי ההיריון המוקדמים יהרגו עובר אחד או שנים מתוך החמשה, קרוב לודאי ששאר העוברים ישרדו.

שאלתה היא, האם על פי ההלכה היהודית מותר להרוג חלק מהעוברים במצב כזה בכדי להציל את השאר?

תשובה: הרמב”ם (הלכות רוצח פרק א) פסק שהריגת עובר אסורה בתכלית. אמנם יש אופן אחד בו מותר להרוג עובר – כאשר הוא מסכן את חיי אמו, באופן זה דינו כ”רודף” שמותר להורגו. אנו למדים מדברי הרמב”ם, שעובר נחשב ל”נפש”, כלומר דינו כאדם חי, ורק הגדרתו כ”רודף” מתירה להורגו.

והנה, אנו מוצאים בדברי חז”ל (תוספתא מסכת תרומות פרק ח) הלכה מעניינת בהגדרת האדם כ”רודף”: גויים הבאים להלחם בעיר שתושביה יהודים והצעה בפיהם – הוציאו אלינו תושב אחד מכם ונהרגהו, ואז נלך ונניח לכם לנפשכם, אך אם לא תמסרו לנו אחד מאנשי העיר, נלחם עמכם ונהרוג את כל תושבי העיר. באופן זה ההלכה קובעת, שאין למסור אדם אחד להריגה, אף שעל ידי כך כל העיר תיהרג. אמנם, אם אותם גויים מבקשים שיביאו לפניהם אדם מסויים אותו הם מעוניינים להרוג מחמת סיבה מסויימת, נחלקו חכמי ישראל האם מותר למסור את אותו אדם או לא, שלדעת רבי יוחנן באופן שללא מסירת אותו אדם כל אנשי העיר יהרגו בוודאות על ידי הגויים, ואף אותו אדם שהם מבקשים ייהרג עימהם, מוטל עליהם למוסרו להריגה בכדי להציל את שאר אנשי העיר. מאידך – לדעת ריש לקיש, גם באופן זה אסור למוסרו, ורק אם אותו אדם הינו בן מוות על פי ההלכה היהודית מחמת עבירות חמורות שעשה, ימסרוהו להריגה.

מעתה נשוב לנידון שאלתנו: אף שהיה מקום להשוות מצב של הריון מרובה עוברים לדין מסירת אדם להריגה בעיר העומדת בפני מלחמה, וכשם ששם אין למסור אדם להריגה, כך גם בהריון מרובה עוברים, אין להרוג עובר אחד בכדי להציל את שאר העוברים. יש לדחות השוואה זו, מאחר שהגדרת העובר כ”נפש” נובעת רק מכך שהוא עתיד לחיות ולהיות אדם חי, ובהריון מרובה עוברים סברא זו אינה קיימת, שהרי המצב הקיים אינו מאפשר לאף אחד מהעוברים להיוולד ולחיות בכוחות עצמו, וממילא באופן זה אין צורך בהגדרת העובר כ”רודף” או שסיבת הסכנה לשאר העוברים תהיה מחמתו בכדי שנוכל להורגו. על כן, מאחר שדילול העוברים הוא עבור חיי שאר העוברים, יש להחשיב פעולה זו כפעולת הצלה ולא כפעולת הריגה, ויש להתירה.

ונראה לי להלכה, שהדבר תלוי בסיכויי ההישרדות של כל העוברים ללא דילולם, שאם יש אפשרות של 50% או יותר שכולם ייוולדו ויחיו – אף שהם יהיו בעלי מומים קשים – אין להחשיבם כ”נפלים”, ואסור להרוג מקצתם לצורך שיפור סיכויי ההישרדות או הבריאות של השאר, מאחר שאף אחד מהם אינו סיבת הסכנה בפני עצמו, והרי הם כסתם עוברים שאסור להפילם.

ובמקרה בו קובעים הרופאים שהסיכויים שכולם ימותו ולא ישרדו הם יותר מ- 50%, מותר לדללם, ומאחר  שבנידון שאלתנו קבעו הרופאים שסיכויי שרידות העוברים נמוך מאוד, נראה שמותר לדללם. אכן, כאשר יישארו ברחם עוברים בעלי סיכוי של 50% או יותר שישרדו ויחיו, אף שבודאי יהיו בעלי מומים, יש לעצור את הדילול כאמור לעיל.

הכותב – הרב יעקב וינר שליט”א, עומד בראש מוקד רפואה והלכה בארגון יד שרה, אשר נותן מענה בשאלות הלכתיות רפואיות. מאמר זה נכתב כמשא ומתן הלכתי, ובכל מקרה הנוגע לסכנת נפשות יש לשאול רב פוסק מובהק ולנהוג על פי הוראתו.

ניתן לפנות במייל machonr@yadsarah.org.il ובטלפון 02-6444590, וכן בכתובת שדרות הרצל 124 ירושלים.