מאת ד”ר בן פודה שקד

ממחקר חדש אשר הוצג בכנס השנתי של American Orthopaedic Society for Sports Medicine (AOSSM) עולה כי לא קיימות ראיות בדרגה 1 לכך שתוכניות התערבות למניעת פגיעות ברך בכלל, ופגיעות ברצועה הצולבת הקדמית (Anterior Cruciate Ligament, ACL) בפרט, המיועדות לספורטאיות צעירות אכן עובדות.

החוקרים מסבירים כי קיימות ראיות בספרות המקצועית לפיהן יתכן וניתן למנוע פגיעות מסוימות ב-ACL, אולם הראיות התומכות בתוכניות התערבות אלו הינן מוגבלות ואינן באיכות גבוהה. לדבריהם, מרבית המחקרים שפורסמו בנושא עד כה סובלים ממגבלות בתכנון, אשר עלולות להוביל להטיות ולפיכך לפגוע בחוזקם של המחקרים.

במחקר פרוספקטיבי קודם משנת 2006 אשר בחן תוכנית התערבות למניעת פגיעות ACL בקרב נערות תיכון העוסקות בספורט, לא עלה בידי החוקרים להדגים ירידה בשיעור הפגיעות בקרב אלו שנטלו חלק בתוכנית. לדבריהם, ניסיונם זה הוביל אותם לבחון את הראיות הקיימות בספרות התומכות בתוכניות התערבות מעין אלו.

במחקר הנוכחי, ביצעו החוקרים סקירה ספרותית באמצעות שלושה מאגרי מידע רפואיים (MEDLINE, COCHRANE ו-CINHAL) ומצאו 15 מחקרים אשר פורסמו עד לשנת 2009. בהתבסס על אלגוריתם דירוג איכות הראיות, הם מדווחים כי אף אחד ממחקרים אלו לא התגלה כבעל דרגת האיכות הגבוהה ביותר (מחקר פרוספקטיבי בהקצאה אקראית; דרגת ראיות 1), אם כי האיכות של חלקם הייתה לדבריהם טובה. 12 מהמחקרים התגלו כבעלי דרגת ראיות 2 (מחקר פרוספקטיבי ללא הקצאה אקראית) ושלושה נוספים כבעלי דרגת ראיות 3 (מחקר מקרה-ביקורת).

החוקרים מוסיפים כי שבעה מבין 12 המחקרים בדרגה 2 ושניים מבין שלושת המחקרים בדרגה 3 הדגימו ירידה מובהקת בשיעור פגיעות הברך. באשר לפגיעות ב-ACL, 4 מבין 10 מחקרים בדרגה 2 ואחד מבין שני המחקרים בדרגה 3 אשר פירטו תוצאות ביחס לפגיעות אלו הראו ירידה בעלת מובהקות סטטיסטית בפגיעות ב-ACL בעקבות תוכניות ההתערבות למניעתן. בסך הכל, מסכמים החוקרים, לא אותרו מחקרים בדרגת איכות גבוהה המדגימים ירידה ברורה בסיכון לפגיעה ב-ACL אשר הגיעה לכדי מובהקות סטטיסטית (p<0.05).

לדברי החוקרים, ההטרוגניות הניכרת בין המחקרים הגבילה את יכולתם לערוך מטה-אנליזה. הם מסבירים כי ישנם מרכיבים מרובים לתוכניות שנבחנו במחקרים אלו, וכן הבדלים ביחס לשיטות, אימון השרירים, משך המחקר, תכיפות האימונים ותזמונם (בטרם עונת התחרויות, במהלכה או לאחריה).

באשר לשאלה האם תוכניות האימון אכן מצמצמות את שכיחות פגיעות הברך או פגיעות ה-ACL, מדווחים החוקרים כי תוצאות המחקרים אינן חד משמעיות, וכי אין משמעות הדבר כי תוכניות למניעת פגיעות אלו אינן פועלות בהכרח. עם זאת, הם מדגישים כי אין להסיק מעבודתם זו כאילו פירושה שאין צורך שספורטאים צעירים ישתתפו בתוכניות התערבות למניעת פגיעות. הם מציינים כי ימשיכו להמליץ על תוכניות אלו עבור מטופליהם. המסר העיקרי, הם טוענים, הינו כי תוכניות מניעה אלו עשויות לעבוד, ואולם יש צורך במחקרים נוספים על מנת לאשר את יעילותן.

החוקרים מציינים כי מספר פגיעות ה-ACL המתרחשות מדי שנה בארצות הברית מוערך בכ-200,000, עם השלכות ‘דרמטיות’, ובייחוד עבור ספורטאים צעירים. לדבריהם, גם לאחר שחזור ניתוחי, יש ספורטאים אשר אינם מסוגלים לחזור לאותה מידה של תפקוד או להשתתפות בענף הספורט בו עסקו טרם הפגיעה כלל.

בטווח הקצר, מוסיפים החוקרים, השבת הספורטאים לעסוק בספורט הינה חשובה מסיבות רבות, ובהן התועלת הבריאותית ארוכת הטווח של פעילות גופנית אינטנסיבית, מניעת השמנת יתר וכיוצא באלה. בטווח הארוך, רבים מהספורטאים שנחבלים עלולים לפתח ארתריטיס בברכיהם במהלך שני העשורים שלאחר החבלה.

החוקרים מסכמים כי מניעת פגיעות אלו הינה חיונית, ואולם יש צורך לדבריהם בהמשך המחקר בתחום על מנת להדגים כי תוכניות התערבות למניעתן אכן עובדות בצורה עקבית.

מתוך הכנס השנתי של ה- American Orthopaedic Society for Sports Medicine (AOSSM) שנערך ברוד-איילנד בחודש יולי 2010.

לידיעה במדסקייפ