תוצאות סקר שנערך במדגם גדול ומייצג של תלמידי תיכון בארצות-הברית מעישות כי ישנו קשר מובהק סטטיסטית בין הפיכה לקורבן לאלימות לבין אפיזודות של מחלת האסטמה.

במחקר השתתפו 1,943 תלמידים בבתי ספר תיכון ציבוריים או פרטיים הסובלים מאסטמה. בקרב אלה שהיוו קורבן במהלך השנה האחרונה נמצאה סבירות גבוהה ב-45% לדיווח על אפיזודה של התקף אסטמה לאורך תקופה זו, בהשוואה לאלה שלא היוו קורבן לאלימות.

ההשתפות במחקר היתה התנדבותית וכל המידע נאסף באופן אנונימי באמצעות שאלונים למילוי עצמי. החוקרים הגדירו הפיכה לקורבן לאלימות במקרים שבהם נמצאו בני הנוער תחת איום או פציעה כתוצאה משימוש בנשק, כמו קאדח, סכיון או אלה בתחום בית הספר; שסבלו מגניבת מכונית, ביגוד או ספרים או מנזק מכוון לרכושם בתחום בית הספר או שסבלו מפציעה שחייבה טיפול על-ידי רופא או אחות, לפחות פעם אחת במהלך השנה האחרונה.

החוקרים גילו כי בקרב מתבגרים שדיווחו על החמצת ימי לימודים משום שהרגישו לא בטוחים נמצאה סבירות גבוהה פי 3 להתרחשות אפיזודה של אסטמה במהלך השנה החולפת, בהשוואה ליתר הנבדקים.

בנוס, נמצא הקשר בין תחושות חוסר בטחון ללכת לבית הספר לבין אפיזודות של מחלת האסטמה בקרב מתבגרים המתגוררים באזורים עירוניים, עירוניים למחצה וכפריים.

אחת החוקרות, ד”ר Swahn, מסבירה כי הממצאים תומכים בתוצאות מחקרים קודמים המעידות על קשר בין חזיפה לאלימות לבין המורבידיות בקרב ילדים חולי אסטמה המתגוררים בעיר וכי הממצאים מוסיפים מידע חדש לקשר בין חשיפה לאלימות, חשש בנוגע לבטחון האישי, ואפיזודות האסטמה בקרב מתבגרים המתגוררים באזורים כפריים.

הקשרים שנמצאו נשמרו גם לאחר שקלול השפעותיהם של גורמים אחרים, כמו מין, גזע ומוצא אתני, רמת הציונים, מצב העישון, משקל הגוף ומידת הפעילות הגופנית של הנבדקים.

נראה שהפיכה לקורבן לאלימות ותחושת חוסר בטחון הינם שני גורמי דחק פסיכו-סוציאליים וגורמים סביבתים הקשורים להחמרת מצב האסטמה.

לכן, מסכמת ד”ר Swahn, חשוב שנותני שרותי הרפואה ישקלו את ההשפעה הפוטנציאלית של גורמים אלה על התקפי האסטמה, יערכו לעיתים קרובות יותר מעקב אחר ילדים המצויים בסיכון, ויספקו לילדים אלה שרות הולם ותמיכה.

היא מוסיפה כי מחקר נוסף דרוש בכדי לאתר קבוצות של מתבגרים המצויים בסיכון המירבי לחשיפה לגורמי דחק אלה ולהבין תחת אלו נסיבות עלולים גורמים אלה להחמיר את מצב מחלת האסטמה.

לידיעה במדסקייפ

Am J Public Health. 2006;96:802-804