מבין למעלה מ-20,000 חולים שאושפזו בתמונה של תסמונת כלילית חדה ללא עליות מקטע ST לפני כעשור, אחד מכל חמישה שוחרר לביתו ללא מרשם לטיפול בסטטינים. מנתוני מחקר CRUSAGE, שפורסמו במהלך חודש מרץ בכתב העת American Journal of Cardiology עולה כי שיעורי הטיפול בסטטינים ירדו בהדרגה מ-88.1% בחולים עם ערכי LDL הגבוהים ביותר (מעל 130 מ”ג לד”ל) ל-63.8% באלו עם ערכי LDL הנמוכים ביותר (מתחת ל-70 מ”ג לד”ל).
ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי הקשר בין רמות LDL ראשוניות וטיפול בסטטינים בחולים עם אוטם שריר הלב ללא עליות מקטע ST או אנגינה פקטוריס לא-יציב לא נבחן היטב. כעת הם ביקשו לבחון את הקשר בין רמות LDL וטיפול בסטטינים ב-22,938 חולים עם תסמונת כלילית חדה, שלקחו חלק במחקר CRUSADE בין השנים 2003-2006.
משתתפים שדיווחו על טיפול בסטטינים טרם אשפוזם או מחלות לב וכלי דם קודמות הוצאו מהמחקר. החוקרים בחנו את היקף הטיפול בסטטינים בעת השחרור מבית החולים לאורך ארבע קטגוריות שונות של ערכי LDL בסיסיים: רמות נמוכות מאוד (מתחת ל-70 מ”ג לד”ל), רמות נמוכות (70-99 מ”ג לד”ל), גבוהות (100-129מ”ג לד”ל) או גבוהות מאוד (130 מ”ג לד”ל ומעלה).
בהשוואה לרמות LDL בטווח 100-129 מ”ג לד”ל, בחולים בקטגורית רמות LDL הנמוכות ביותר האירוע הראשון של תסמונת כלילית חדה ללא עליות מקטע ST תועד בגיל מבוגר יותר משמעותית, עם שיעורים גבוהים יותר של גורמי סיכון אחרים למחלות לב וכלי דם (כולל יתר לחץ דם וסוכרת), אך עם שכיחות נמוכה יותר של סיפור משפחתי של מחלת עורקים כלילית.
בסיכומו של דבר, 80.3% מהחולים המתאימים עם אוטם שריר הלב ללא עליות מקטע ST או אנגינה פקטוריס לא-יציבה, קיבלו טיפול בסטטינים בעת השחרור מבית החולים, כאשר שיעורים אלו נעו בין 63.8% באלו עם רמות LDL נמוכות מאוד (מתחת ל-70 מ”ג לד”ל) ועד 88.1% באלו עם רמות LDL הגבוהות ביותר (מעל 130 מ”ג לד”ל).
החוקרים מסכמים וכותבים כי בלמעלה משליש מהחולים עם תסמונת כלילית חדה ללא-עליות מקטע ST רמות LDL היו נמוכות מ-100 מ”ג לד”ל. אלו עם ריכוז LDL נמוך היו מבוגרים יותר, עם שכיחות גבוהה יותר של מחלות רקע וסיכוי נמוך יותר לקבלת מרשם לטיפול בסטטינים בעת השחרור מבית החולים, בהשוואה לאלו עם רמות LDL גבוהות יותר.
השאירו תגובה
רוצה להצטרף לדיון?תרגישו חופשי לתרום!