מתוצאות מחקר חדש עולה אי-חידוש הטיפול בקומדין בשלושת החודשים לאחר דימום ממערכת העיכול מלווה בסיכון מוגבר לתרומבוזיס ותמותה. למרות שנרשמה עליה בסיכון להישנות דימום ממערכת העיכול עם השבת הטיפול, עליה זו לא הייתה משמעותית. ממצאי המחקר פורסמו בכתב העת Archives of Internal Medicine.

המחקר הרטרוספקטיבי התבסס על מאגר הנתונים KPCO (Kaiser Permanente Colorado), בשילוב עם רשומות רפואיות פרטניות של החולים, כמו גם תעודות פטירה. הסקירה כללה 442 מבוגרים, בגיל ממוצע של 74.2 שנים, שאושפזו או פנו לחדרי מיון בשל דימום ממערכת העיכול, לאחר שאושר כי הנ”ל נבע מטיפול בקומדין.

החוקרים חילקו את החולים לאחת משתי קבוצות, בתלות באם שבו לטיפול בקומדין או לא, לאחר הדימום ממערכת העיכול. הם סיווגו את משך הפסקת הטיפול בקומדין כדלקמן: 0 ימים, 1-7 ימים, 8-14 ימים ו-15-90 ימים.

לאחר הדימום ממערכת העיכול, 260 חולים (58.8%) שבו לטיפול בקומדין, כולל 41 מאלו בהם הטיפול בקומדין לא הופסק מעולם (בחלק גדול מהמקרים הללו, הדימום לא היה חמור או שבבירור זוהה המקור לדימום). חציון הזמן עד להשבת הטיפול היה ארבעה ימים.

לאחר 90 ימים, 2.5% מהחולים פיתחו אירועים תרומבוטיים. מבין אלו ששבו לטיפול בקומדין לאחר הדימום, 0.4% אובחנו עם אירוע תרומבוטי, זאת בהשוואה ל-5.5% מאלו שלא שבו לטיפול בקומדין (P<0.001).

לאחר תקנון לגיל, מין וגורמים אחרים העשויים להבחין בין שתי הקבוצות, השבת הטיפול בקומדין לוותה בסיכון נמוך יותר לתרומבוזיס (יחס סיכון של 0.05). השבת טיפול בקומדין לוותה גם בשיעורי תמותה נמוכים יותר (5.8% לעומת 20.3%, יחס סיכון של 0.31).

הסיכון המוגבר הנ”ל נותר גם בניתוח פוסט-הוק שלא כלל חולים שהלכו לעולמם בתוך שבוע מהדימום. מרבית מקרי התמותה לא יוחסו לתרומבוזיס. שיעורי התמותה במהלך תקופת המעקב היו הנמוכים ביותר כאשר הטיפול בקומדין הושב לאחר 15-90 ימים מאירוע הדימום.

שיעורי התמותה הכוללים הגבוהים בחולים שלא שבו לטיפול בקומדין היו בולטים ולא ניתן היה להסבירם בקלות. ייתכן כי בחולים עם דימומים חמורים יותר ממערכת העיכול, בהם הסיכון לתמותה היה גבוה יותר, הסבירות להשבת הטיפול בקומדין הייתה נמוכה יותר.

חלק מהחולים הקשים יותר במחקר נשלחו ישירות להוספיס, הדימום במערכת העיכול היה הסיבוך האחרון בסדרה של סיבוכים רפואיים. הרופאים המטפלים הסתייגו מהשבת הטיפול בקומדין בחולים במצבים אלו.

באשר להישנות דימום ממערכת העיכול, 8.4% מהחולים אובחנו עם סיבוך זה, כולל שיעור גבוה יותר בקבוצת החולים בהם הוחזר הטיפול בקומדין. מסקירה שכללה תקנון לגיל, מין, ההתוויה לקומדין, מיקום הדימום ואבחנה קודמת של אי-ספיקת לב, בין יתר הגורמים, עלה כי הסיכון המוגבר להישנות דימום ממערכת העיכול על-רקע השבת טיפול בקומדין לא היה משמעותי (יחס סיכון של 1.32).

החוקרים מדווחים כי החזר הטיפול בקומדין לאחר 1-7 ימים מאירוע דימום ממערכת העיכול לווה בסיכון מוגבר להישנות דימום ממערכת העיכול, אך סיכון מופחת לתרומבוזיס. ממצא זה עשוי לספק הכוונה לרופאים באשר למועד האופטימאלי בו יש לחדש את הטיפול. הם מוסיפים כי המתנה של ארבעה ימים נתפסת כסבירה מאחר שזהו חציון הזמן עד להשבת הטיפול במחקר.

החוקרים מסכמים וכותבים כי במגבלות מחקר במבנה רטרוספקטיבי, מהממצאים עולה כי התועלת הרפואית של השבת הטיפול בקומדין לאחר דימום ממערכת העיכול, עולה על הסיכון הכרוך בטיפול. למרות שדרושים מחקרים נוספים במטרה לקבוע את התקופה האופטימאלית במהלכה יש להפסיק את הטיפול בקומדין, מהתוצאות עולה כי המתנה של ארבעה ימים היא סבירה.

Arch Intern Med. Published online September 17, 2012

לידיעה במדסקייפ