בפוסטר חדש שהוצג במהלך הכנס השנתי מטעם ה-Pediatric Academic Society דווחו תוצאות מחקר חדש מהן עולה כי בשנים האחרונות התמותה ביחידות טיפול נמרץ ביילודים אירעה בשלב הרבה יותר מאוחר, בהשוואה למצב לפני עשר שנים, למרות שלא חל שינוי בין התינוקות בלידה או בגורם לתמותה.

במטרה לבחון אם חלו שינויים בדפוס הטיפול במהלך עשר השנים, ובעיקר במטרה לקבוע אם ניתן טיפול מקסימאלי ומהן הסיבות למניעת טיפול או הפסקת טיפול, החוקרים ערכו סקירה רטרוספקטיבית של מקרי תמותה ביחידות טיפול נמרץ ביילודים, להשוואת שני מדגמי עוקבה (עוקבה 1: שנים 2000-2002; עוקבה 2: 2007-2010).

החוקרים מצאו כי שני מדגמי העוקבה היו דומים בעת הלידה וכי ההחלטה למניעת/הפסקת התערבויות מאריכות-חיים קדמה לרוב רובם של מקרי התמותה, אך בשלב מאוחר הרבה יותר במדגם המאוחר.

גיל ההריונות היה פחות או יותר דומה 31 שבועות במדגם 1 (94 תינוקות ) ו-30.1 שבועות במדגם 2 (131 תינוקות). לא זוהו הבדלים מובהקים סטטיסטים בשיעור התינוקות עם מומים מולדים (44% לעומת 38%, בהתאמה).

החוקרים קובעים כי למרות שעברו עשר שנים, למעשה לא חל שינוי בדפוסי התמותה ביחידות טיפול נמרץ ביילודים, אך התמותה אירעה הרבה יותר מאוחר. במדגם 1, התינוקות מתו לאחר גיל חציון של יומיים, אך במדגם 2, מתו לאחר חציון של 12 ימים (P=0.002). במדגם הראשון, 71% מהתינוקות מתו לפני השבוע הראשון לחיים, בעוד שבמדגם השני רק 53% מהתינוקות מתו לפני השבוע הראשון (p<0.01). רק 14% מהתינוקות במדגם הראשון שרדו מעבר לשלושה שבועות, אך 24% מאלו במדגם השני שרדו עד גיל זה (p<0.05).

ההתערבויות והגורמים לתמותה היו מאוד דומים בשני המדגמים. לא זוהו הבדלים מובהקים סטטיסטים בשיעור התינוקות שקיבלו טיפול פליאטיבי, החייאת לב-ריאה, אלו שמתו תוך שימוש במנשם ובמקרים בהם הוחלט על מניעת/הפסקת הטיפול מאריך-חיים.

עם זאת, טיפול לאחר-לידה בסטרואידים ניתן רק ל-27% מהתינוקות במדגם השני, זאת לעומת 65% מהתינוקות במדגם הראשון (p<0.01). החוקרים דיווחו כי תינוקות שמתו עקב פיזיולוגיה לא-יציבה מקבלים כיום סטרואידים לעיתים קרובות יותר (46% לעומת 3% בעבר, p<0.01) וכי הם מתים מאוחר יותר (לאחר 25 ימים, בהשוואה לתמותה לאחר 13 ימים, p<0.05).

משני המדגמים נמסרו נתונים המסבירים על קבלת החלטות בחולים הנוטים למות להפסקת/מניעת טיפול. במדגם הראשון, ב-67% מהמקרים, הרופאים הצדיקו את ההחלטה להפסקת/מניעת טיפול וציינו כי החולים לא היו יציבים. עם זאת, לפי ההנחיות הנוכחיות, רק 35% היו מוגדרים כלא-יציבים. החוקרים מצאו כי במדגם השני, רופאים תיארו באופן הולם את אופן התמותה ב-90% מהמקרים.

החוקרים עדיין מנסים להבין מה המקור לשינוי במגמה. הדפוס עדיין נותר ללא שינוי, אך הזמן עד לתמותה ארוך הרבה יותר. בכוונתם לערוך מחקרים נוספים במטרה להבין את הנושא.

מתוך הכנס השנתי מטעם ה-Pediatric Academic Society

לידיעה במדסקייפ