מאת ד”ר נגה ליפשיץ

בגיליון ה-6 ביולי 2010 של ה-Neurology, פורסמו 3 מחקרים שעסקו בקשר שבין דיכאון ודמנציה. מתוצאות המחקר הראשון עולה, כי נמצא קשר בין תסמיני דיכאון ובין סיכון מוגבר להופעת דמנציה ומחלת אלצהיימר בהמשך החיים.

החוקרים כותבים כי בעבודות קודמות שבדקו את הקשר בין דיכאון ודמנציה נמצאו תוצאות לא עקביות. חוקרים מסוימים מאמינים כי דיכאון מהווה גורם סיכון לדמנציה, ואילו אחרים טוענים כי דיכאון נובע מהמחלה ומהווה את אחד מתסמיני הדמנציה.

לדברי החוקרים, חלק מהמחקרים הקודמים כללו משך מעקב קצר יחסית. הם מסבירים כי דמנציה היא מחלה עם שלב מקדים ארוך, ועל כן מעקב בן 2-5 שנים עלול שלא להספיק כדי לקבוע את אופי הקשר בין דיכאון ודמנציה.

במחקר הנוכחי בדקו החוקרים נתונים על 949 משתתפים בגיל ממוצע של 79 שנים ממחקר פרמינגהם (Framingham). החוקרים העריכו את תסמיני הדיכאון בקרב המשתתפים בשנים 1990-1994 תוך שימוש ב- Center for Epidemiologic Studies Depression Scale (CES-D), שהינו סולם הערכה בן 60 נקודות. הם קבעו סף של 16 נקודות או יותר להגדרת תסמיני דיכאון, שנצפה ב-13.2% ממדגם המשתתפים. המעקב במחקר נמשך 17 שנים.

מתוצאות המחקר עולה כי במהלך תקופת המעקב 164 משתתפים פיתחו דמנציה, מהם 136 מקרים של מחלת אלצהיימר. החוקרים מדווחים כי 21.6% מהמשתתפים עם ציון CES-D של 16 ומעלה בעת ההצטרפות פיתחו דמנציה, לעומת 16.6% מהמשתתפים עם ציון נמוך יותר.

לאחר תקנון לגיל, מין, השכלה, רמת הומוציסטאין ומצב APOε4, נמצא קשר בין תסמיני דיכאון (ציון CES-D של 16 ומעלה) ובין סיכון גבוה יותר לפתח דמנציה ומחלת אלצהיימר, כפי שמוצג בטבלה הבאה:

הסיכון לפתח דמנציה ומחלת אלצהיימר עם כל עליה של 10 נקודות בציון ה-CES-D מוצג בטבלה הבאה:

החוקרים מציינים כי גם כאשר הם כללו משתתפים שנטלו תרופות אנטי-דיכאוניות בקבוצת הדיכאון (ציון CES-D של 16 ומעלה) התקבלו תוצאות דומות. עם זאת, הם מדגישים כי מרבית המשתתפים לא נטלו טיפול תרופתי נגד דיכאון, ככל הנראה מכיוון שהחוקרים סקרו לרמת דיכאון קלה יחסית. מסיבה זו גם לא ניתן היה לקבוע האם לטיפול תרופתי נוגד דיכאון יש השפעה על הסיכון ארוך הטווח לדמנציה. החוקרים מוסיפים כי התקבלו תוצאות דומות גם לאחר שהוצאו מניתוח הנתונים המשתתפים שסבלו מליקוי קוגניטיבי קל.

החוקרים כותבים כי קיימים מספר גורמי סיכון לדמנציה, ביניהם הרגלי השינה, פעילות גופנית, תזונה וקשרים חברתיים, ומפרטים כי אנשים הסובלים מדיכאון סובלים לעיתים קרובות מהפרעות שינה ונטולי מוטיבציה לבצע פעילות גופנית או ליצור קשרים חברתיים.

במחקר שני שהתפרסם באותו הגיליון של Neurology בדקו החוקרים נתונים על משתתפים ב- Chicago Health and Aging Project, על מנת להעריך האם קיים שינוי בתסמיני דיכאון לפני ואחרי הופעה של דמנציה ומחלת אלצהיימר.

מחקר זה כלל 2 קבוצות, אחת בת 357 משתתפים שפיתחו מחלת אלצהיימר חדשה במהלך המחקר, ובה בדקו החוקרים את תסמיני הדיכאון באמצעות ה-CES-D בכל 3 שנים למשך 8-9 שנים. הקבוצה השנייה כללה 340 משתתפים שאובחנו כסובלים ממחלת אלצהיימר, ליקוי קוגניטיבי קל, או ללא ליקוי קוגניטיבי כלל, ובמשך 3 שנים בממוצע מהאבחנה דיווחו מהמשתתפים אחת לשנה על תסמיני הדיכאון באמצעות ה- Hamilton Depression Rating Scale.

מתוצאות המחקר עולה כי בקבוצה הראשונה (שכללה משתתפים שפיתחו מחלת אלצהיימר חדשה במהלך המחקר) נצפתה עליה של 0.04 לשנה בציון תסמיני הדיכאון במהלך 6-7 השנים שקדמו לאבחנת המחלה, ולא נמצא שינוי בתסמיני הדיכאון במהלך 2-3 השנים לאחר האבחנה. בקבוצה השנייה (שכללה מעקב שנתי), לא נמצא קשר בין מחלת אלצהיימר או ליקוי קוגניטיבי ובין שינוי בתסמיני הדיכאון.

לאור הממצאים כותבים החוקרים כי נצפתה עליה קלה בלבד בתסמיני הדיכאון טרם אבחנת מחלת אלצהיימר, ללא שינוי משמעותי לאחר אבחנת המחלה, ועל כך ייתכן שלמחלת אלצהיימר יש השפעה קטנה בלבד על תסמיני הדיכאון.

המחקר השלישי בנושא שפורסם ב-Neurology בחן האם קיים קשר מנה-תגובה בין המספר של אירועי דיכאון חוזרים ובין הסיכון לדמנציה. החוקרים בדקו נתונים כל 1,239 משתתפים ממחקר ה- Baltimore Longitudinal Study of Aging, שכלל חציון מעקב בן 24.7 שנים. גם במחקר זה החוקרים עשו שימוש בסולם ה-CES-D וקבעו סף של 16 ומעלה להגדרת תסמיני דיכאון.

מתוצאות מחקר זה עולה כי נצפתה עליה בסיכון לדמנציה מכל הסיבות ולמחלת אלצהיימר כפונקציה של מספר תסמיני הדיכאון, וכל אירוע נקשר לעליה של 14% בסיכון לדמנציה מכל הסיבות. עם זאת, לא נמצא קשר בין אירועי דיכאון חוזרים ובין הסיכון לליקוי קוגניטיבי קל.

לפיכך כותבים החוקרים כי למניעת הישנות דיכאון יש חשיבות רבה באוכלוסיה המבוגרת, שכן הדבר עשוי למנוע או לדחות הופעה של דמנציה.

במאמר מערכת שפורסם בתגובה ציין הכותב כי 3 המחקרים הינם מחקרים פרוספקטיביים שעשו שימוש בציון ה-CES-D לכימות תסמיני הדיכאון. הכותב פרט על מספר השערות לקשר שבין דיכאון ודמנציה, כולל קשר סיבתי בין דיכאון ודמנציה דרך מסלולי הגלוקוקורטיקואידים או מסלולים ווסקולאריים, קשר הפוך, שבו דיכאון מהווה תגובה רגשית לליקוי הקוגניטיבי המתפתח, תיאוריה נוספת, לפיה התהליך הפתולוגי במחלת אלצהיימר עלול לגרום הן לדיכאון והן לדמנציה, וכן השערה רביעית, לפיה קיימת אינטראקציה סינרגיסטית בין דיכאון וגורמים ביולוגים הקשורים לדמנציה.

כותב מאמר המערכת הדגיש כי בשלב זה אין די נתונים התומכים באחת התיאוריות, ודרושים מחקרים נוספים בנושא.

Neurology 2010;75:35-41

Neurology 2010;75:21-26

Neurology 2010;75:27-34

Neurology 2010;75:12-14

לידיעה במדסקייפ