מאת ד”ר בן פודה שקד

ממחקר חדש אשר פורסם בגיליון מאי של ירחון Journal of the American Geriatrics Society עולה כי אנשים מבוגרים שבני זוגם סובלים מדמנציה מצויים בסיכון מוגבר משמעותית לפתח דמנציה בעצמם. החוקרים מוסיפים כי סיכון זה הינו גבוה יותר בקרב גברים לעומת נשים.

החוקרים העומדים מאחורי מחקר Cache County Study on Memory Health and Aging, מחקר לונגיטודינלי ומבוסס-אוכלוסייה הבוחן דמנציה, מצאו כי בקרב עוקבה גדולה של מבוגרים בגילאי 65 שנים ומעלה, אלו שבן זוגם סובל מדמנציה מצויים היו בסיכון מוגבר פי 6 להיארעות של דמנציה בהשוואה לבני גילם בהם האישה או הבעל לא סבלו ממצב זה (HR, 6.0; 95% CI = 2.2-16.2).

בניתוח של הנתונים על פי גיל, נמצא כי בעלים לנשים עם דמנציה הראו סיכון גבוה יותר לעומת נשים שבעליהן סובלים מדמנציה, עם יחס סיכון של 11.9 ו-3.7, בהתאמה. לדברי החוקרים, יש צורך בהמשך המחקר בתחום במטרה לקבוע באיזו מידה קשר זה נובע מדחק של בן המשפחה המטפל, או לחילופין מהסביבה המשותפת לשני בני הזוג.

לטענת החוקרים, הטיפול בבן זוג הסובל מדמנציה הינה משום מחויבות טבעית כחלק מברית הנישואין, ועל אף שבני הזוג המטפלים עשויים לדווח על רגשות חיוביים כלפי הדאגה לבן הזוג, הרי שהדבר כרוך גם במאמץ מנטלי וגופני, וכן בדחק, בעודם צופים בהתדרדרות האיטית של בן הזוג.

עם זאת, מציינים החוקרים כי ההשפעות של דחק זה, אשר נחקרו עד כה בעיקר בהקשר של טיפול בקרוב (Caregiving), עשויות להגביר את הסיכון לתוצאות קוגניטיביות שליליות, אם כי הדבר טרם נחקר כיאות.

לפיכך, במטרה לבחון את ההשפעה של הטיפול והדאגה לבן זוג הסובל מדמנציה על התוצאות הקוגניטיביות במטפל, ניתחו החוקרים מידע מ-2,442 משתתפים (1,221 זוגות נשואים) במאגר ה-Cache County Study.

החוקרים מדווחים כי כל הזוגות הנשואים היו ללא דמנציה בתחילת המעקב בשנת 1995, וכי בוצע מעקב אחריהם למשך 12.6 שנים בממוצע (מעקב חציוני, 3.3 שנים) במטרה לנטר אחר ההיארעות של דמנציה בבעל, באישה או בשניהם, וזאת על פי הקריטריונים האבחנתיים של ה-DSM-III-R.

במהלך המחקר, נצפו 125 מקרים של דמנציה בבעל בלבד, 70 מקרים של דמנציה באישה בלבד, ו-30 מקרים של זוגות ששניהם אובחנו כסובלים מדמנציה.

לאחר תקנון לגיל, מין, רמת השכלה, מצב סוציואקונומי וגנוטיפ APOE, מצאו החוקרים כי קיים סיכון מוגבר משמעותית להתפתחות דמנציה בקרב מבוגרים שבני זוגם סובלים ממצב זה, אולם יש לדבריהם צורך בהמשך המחקר במטרה לאפיין מנגנונים ספציפיים ולזהות את הרגישויות הפרטניות בבני הזוג הנחשפים לכך.

במאמר מערכת שפורסם באותו גיליון ואשר מתייחס לפרסום הדברים, מציין מומחה בתחום כי על אף שהחוקרים משערים שגורמים הייחודיים לטיפול בבן הזוג ממלאים ככל הנראה תפקיד בהיארעות של דמנציה במטפל, הרי שלא מספקים מידע התומך בהשערתם זו, כגון נתונים הקשורים בטיפול בבן הזוג, לרבות שעות הטיפול ומשכו, דחק במטפל, הרגלי בריאות ובעיות בריאותיות.

המומחה מוסיף כי על אף מגבלות אלו, ניתן להניח כי רבים מבני הזוג של חולי דמנציה מטפלים בהם. הספרות המקצועית העלתה לדבריו מספר תוצאות בבן הזוג המטפל שניתן להציען כסיבות אפשריות להיארעות הגבוהה יותר של דמנציה בקרב אוכלוסייה זו.

J Am Geriatr Soc 2010

לידיעה במדסקייפ