ארנה קזין מהארץ מתארת מקרה שבו הורי  ילד הסובל מ-ADHD שהחליטו שאת הטיפול יעשו ללא ריטלין, ישקיעו בו יותר תשומת לב, יאפשרו לו שיעורים פרטיים במתימטיקה ומקצועות בעיתיים אחרים אשר הביא ,לפחות בעיני ההורים והמחברת, לפתרון מוצלח. במסגרת הסקירה תוקפת המחברת את השימוש המוגזם לדעתה בריטלין שהפך, לדעתה באשמת חברות התרופות , לתרופה “אופנתית” שגם מבוגרים החלו לעשות בה שימוש מוגבר.

למגמה זו לפי הכותבת גם שותפים מוסדות ההשכלה השונים (הרוצים “שקט תעשייתי”) והרופאים המטפלים, כשלטענתה, יש התעלמות מהמחיר הפסיכולוגי והפילוסופי (?) שמשלם הילד המטופל.

למאמר בהארץ

הערת המערכת: חשבנו שזה יהיה נכון להפנות את הרופאים והמטפלים הרלבנטים לעיין במאמר זה שכן הוא גם משקף כמובן איזשהו הלך רוח ותפישה בציבור, שטוב להכיר. ההתנגדויות לטיפול תרופתי בכלל במצבים נפשיים בכלל ידועה ומוכרת מזה שנים, ולריטלין בפרט. כדאי לשים לב גם לתגובות הקוראים למאמר זה בהארץ, כשהתגובות הבולטות הן שלא כל משפחה ודאי מסוגלת להרשות לעצמה מבחינה כלכלית מימון שיעורים פרטיים וכד’.

לפני מס’ חודשים קיימנו דיון עם פרופ’ ורדה גרוס צור משערי צדק, מומחית בתחום. זו אולי הזדמנות להקשיב ולצפות בראיון זה.