“דרור  שוב אתה  נרדם”. לא פעם העיר לי המחנך כאשר הייתי תלמיד בכיתות הנמכות בבית ספר תיכון. לא שישנתי ממש, אלה מחשבותיי רחפו בעולמות עליונים שכמובן לא היה להם קשר לשיעור. עד כמה שזכור לי לא נפגעתי מהערותיו כי הכל נעשה באווירה טובה. אך גם לא חשבתי שאני שונה מאחרים באופן מהותי.

גם בשיעורי הבית לא הייתי מרוכז. כתבתי מספר שורות והפסקתי. שחקתי וחזרתי לשיעורים. גם בזה לא הרגשתי חריג. מיותר לציין שאבי לא היה מרוצה מהישגי בבית הספר.

כתב היד שלי היה מרושל מאז ומתמיד. המורה קבעה שאני עצלן ובזה נגמר העניין.

אהבתי ספורט אך גם כאן נתגלו קשיים.  נהניתי לרוץ, לטפס, לקפוץ על החמור ותרגילים דומים. מנגד, במשחקי כדור הייתי אפס גמור. פחדתי מהכדור, לא הצלחתי לתפוס אותו, וכאשר היה  בידי לא הצלחתי לכוון אותו לאן שרציתי.

בהיותי סטודנט  התאמצתי ללמוד משחק הטניס. אך הדבר לא עלה בידי.

כאשר למדתי רפואה הבנתי כי אינני מרוכז בהרצאות וכי אני חייב ללמוד מקריאה. למדתי גם כי קריאה אחת אינה מספקת, ואני חייב לחזור ולשנן את החומר מספר פעמים. פשוט, הייתי חייב להתאמץ יותר מאחרים.

לאחר שעליתי ארצה התגייסתי נכון יותר גוייסתי- לצבא  כרופא. למדתי בקורס קציני רפואה. בין היתר למדתי  שימוש בנשק. כאשר היה עלי לזרוק רימון, כמעט הפלתי אותו על רגלי.

לפני מספר שנים שאל אותי בני: “אבא, אני סובל מהפרעות קשב וריכוז. מדוע לא טיפלת בזה אף פעם.?”  עניתי לבני  “יאיר, גם אני סובל מהפרעות קשב וריכוז. רק אז כשהייתי תלמיד היה לזה שם אחר. אמרו שאני נרדם באמצע השיעור, שאני עצלן. בקיצור  תלמיד לא מוצלח. לו היה זה היום,  היו מתייחסים אלי אחרת.  הילד הזה סובל מ , ADD  מ  attention deficit disorderואולי גם היו מלעיטים אותי בריטלין. ולא זו בלבד,  אני לוקה בהפרעה בקואורדינציה. לא מסוגל לזרוק כדור לאן שאני רוצה, לירות ברובה ואפילו לא לרקוד. כמה שיעורים לקחתי בריקודים סלוניים וכמה פעמים דרכתי על רגלי המורה ? !

היום אני מבין שיש לי בעיה בקואורדינציה ואני זקוק לטיפול”.

לצערי מאוחר מדי.

אז, הבנתי שאם אני רוצה להצליח במרוץ המטורף שנקרא חיים,  אני חייב להתאמץ. לו  נולדתי היום, שבעים שנה מאוחר יותר,  הייתי  נוטל כדורי ריטלין, הייתי מקבל  ריפוי בעסוק ואולי אפילו זוכה בביטוח לאומי.  

מה בא הסיפור ללמד ?

מסקנה אחת כי יש היום יותר הבנה להפרעות בלימוד וטוב שכן.  אין אנחנו אשמים בגנטיקה שלנו.

מאידך, לדעתי קיימת הגזמה בטיפולים שאנחנו נותנים. לפני מספר חודשים הבאנו מאמר מה BMJ  בו החוקרים מצאו שטיפול בהפרעות בדיבור לא הועיל למטופלים.  או בתחום אחר, לעיתים קרובות ילדים מובאים לרפוי בעיסוק כי קיימת היפוטוניה בקבוצת שרירים זו או אחרת. לדעתי הפרעות אלה מתאזנות מעצמן וזה עניין של זמן בלבד. התייעצתי עם נוירולוג ילדים מוכשר, והוא אישר שאכן כן, רפוי בעיסוק יכול לזרז את התיקון במקרים אלה  אך לא ישנה התוצאה הסופית.

הנקודה העיקרית, לכל אחד מאתנו חולשה או ליקוי בתחום זה או אחר. אין זה פותר אותנו מלהתאמץ. לדעתי, חשוב יותר בחיים להיות חרוץ, מלהיות מבריק.

Immunoproliferative Small Intestinal Disease Associated with Campylobacter

jejuni. M Lecuit et al. NEJM Volume 350:239-248, January 15, 2004 Number 3.,