אורית ואורית אושפזו במחלקה בהבדל של שבוע. שתי צעירות מאזור ירושלים, אורית בת 18 והאחרת בת 20. שתיהן אובחנו כסובלות מלימפומה בדרגת ממאירות גבוהה, ותוכנן להן טיפול כימותרפי במינונים גבוהים, בהתאם למחלתן.

החברות ביניהן פרחה מיד, למרות שתיהן התמודדו עם המחלה בצורה שונה. אורית הצעירה יותר היתה הסקרנית שבהן, שרת החוץ. היא זאת שהייתה מבררת איזה טיפול הו צריכות לקבל, ומסבירה לחברתה. ידעה את השם של כל תרופה כימותרפית, כיצד היא משפיעה ומה תופעות הלווי שלה. ידעה לעקוב אחרי ספירת הדם והבינה את משמעותה. אורית בת ה- 20, לא רצתה לדעת על המחלה ועל התרופות יותר מהמינימום ההכרחי. בדרך כלל לא רצתה לשמוע הסברים מהצוות, ואם היו לה שאלות הייתה שואלת את חברתה. היא קיבלה את המחלה כמצב נתון, ובסיטואציה שנוצרה ניסתה לשרוד, לעצום עיניים, ולהעביר את הימים בלי לדבר על המחלה.

לבקשתה היינו מכסים את השקיות של הכימותרפיה בשקית נייר חומה כדי שלא תראה אותן.

למרות האיסור לשים באותו חדרחולים עם אותו השם, ובמקרה הזה עם אותה אבחנה, היה קשה לצוות לעמוד מול תחינותיהן. החברות והשותפות שלהן לגורל עזרה להן לעבור את הטיפולים. הן אכלו ביחד את האוכל שהביאו להן מהבית, הסתובבו בפיג’מות דומות שהמשפחות קנו להן, והיו כל הזמן יחד. בכו ביחד עם נשירת השיער, צחקו ביחד כשכל אחת לבשה את הפיאה החדשה שקנתה, ועודדו אחת את השנייה כשהספירות הלבנות נשארו נמוכות, והאשפוז התארך והתארך.

אחרי הכימעט-טעות הראשונה עם הכימותרפיה הבנו בצוות שמסוכן מדי להיכנע לבקשתן המוצדקת והעברנו אותן לחדרים אחרים. הקשר נשאר אמיץ כתמיד, וגם כשהיו בחדרי בידוד העבירו מסרים אחת לשניה, בין הטיפולים שמרו על קשר טלפוני וביקורים.

בריגעי היאוש ובזמנים שנראה היה שהזמן עומד מלכת היו מדברות על תוכניותיהן לעתיד ועל ידי כך מעודדות זו את זו. אורית שרת החוץ, ספרה על רצונה ללמוד באוניברסיטה את תחום מדעי הטבע שעניין אותה מאז ומעולם. ואורית, שרת הפנים, ספרה על רצונה להתחתן וללדת הרבה ילדים.

אורית הצעירה סיימה את סידרת הטיפולים והשתחררה לביתה, והשנייה הייתה אמורה להשתחרר בקרוב. באחד הימים במשמרת ערב, הדרכתי את אורית הגדולה יותר על המשך המעקב בטיפול יום. באותו זמן גסס במחלקה בחור צעיר ששתיהן הכירו היטב. עברתי איתה ליד חדרו. הדלת נפתחה ושמענו את חירחורי המוות שלו ואת בכי המשפחה. אורית נעצרה במקומה, רועדת. לראשונה לאחר תקופת אשפוז כל כך ממושכת, הבינה מה עלול לקרות אם הטיפול ייכשל.

הנוכחות התמידית של חברתה יחד עם התמיכה ההדדית הגנה עליה עד עכשיו, ופתאום כשהייתה לבד, חדרה לתודעתה ממשות המוות.

היא הסתכלה עלי בעיניים גדולות, מבוהלות, ושאלה אותי: הוא עומד למות? הוא עומד למות? עניתי לה שלצערי הוא אכן הולך למות. יותר לא אמרה כלום באותה משמרת. שתקה. כעבור זמן קצר סיימה את הטיפול, ולא ראיתי אותה יותר.

הפעם הבאה ששמעתי עליה היתה כעבור חודשיים. בביקורת שגרתית נמצאו תאים ממאירים. הלימפומה חזרה. באותה שיחה בה דווחה לה הרופאה על חזרת המחלה, הסבירה לה גם על אפשרות של השתלת מח עצמות ועל הסכנה לפגיעה בפוריות בעקבות ההשתלה. אורית החליטה כנראה שהבחירה בין אובדן הפוריות ואובדן החיים היא יותר מידי בשבילה. היא איננה רוצה ואיננה יכולה להתמודד, וירתה לעצמה בראש עם האקדח של אחיה השוטר.

אורית השנייה היתה בהלם והתקשתה להאמין שחברתה התאבדה. האבל על חברתה נמשך זמן קצר כיוון שסבלה מסיבוך מאוחר של אחת התרופות הכימותרפיות ואושפזה עם דלקת חריפה של הלבלב ועם כאבי בטן עזים. למרבה השמחה התאוששה גם מזה, ולאט לאט התחילה בתהליך הממושך של החזרה לחיים. פגשתי בה לפני כמה חודשים. ניראת מצויין, מקפידה להתלבש במיטב האופנה, עומדת לסיים לימודי רוקחות. לפני שנפרדנו אמרה שתמיד תכעס על חברתה אורית שלא שתפה אותה בחזרת המחלה, ובכך מנעה ממנה את האפשרות לדבר עם האדם שמבין אותה טוב מכולם, להקל את הכאב ולגמול לה על כל הטוב שעשתה למענה.